ברבור שחור

המומים, נסערים וחסרי מילים – חמישה חברים מתמודדים מול כתוביות הסיום של "ברבור שחור".

אפקט הוואו
השקט המתוח הזה שמשתרר באולם קולנוע אחרי סרט הוא דבר מופלא. לא קורה הרבה (אלא אם כן אתם מחשיבים אולמות עם חיילים בחופשה ראשונה מהטירונות), אבל כשהוא כן, אתה מרגיש שחווית משהו מיוחד, קולקטיבי, ועדיין אישי מאוד עד שבמשך דקות ארוכות קשה לך לנשום או להוציא משפט מעבר ל"תעביר לי את המעיל". העוצמה המצטברת של החוויה מהממת אותך, כמו פטיש שהורידו לך על הרגל ורק כשהאפקט חולף, אתה יכול לנסות להבין מהו סוג הפטיש ובאיזה אופן הפילו אותו עליך על מנת שיכאב חזק כל כך. אם ראיתם את "ברבור שחור", יתכן ואתם יודעים על מה אני מדבר.
גופנפש
כמו כל יצירה מוצלחת באמת, "ברבור שחור" מנסח משהו רלוונטי עבור כל אחד מהצופים בו, אעפ"י שבפועל מתרחש בעולם סגור השונה מאוד מאורח החיים היומיומי של רובנו. היופי שלו הוא שלכאורה מדובר בסרט החושף את אחורי הקלעים של עולם הבלט, אך אינו באמת עוסק בבלט. הוא מעביר את התשוקה והדינמיות החיה שבריקוד כביטוי לתהליכים הנפשיים העוברים על הדמות הראשית בתחום בו פיזיות ושפת גוף אינם משמשים כגורמים מתווכים ליצירה אלא מהווים את היצירה עצמה. כמו עץ שניתן להבחין באמצעותו בשינויי מזג האוויר. החום, הקור והסחף הם גורמים שמשפיעים על כל אחד מאיתנו, בין אם אנו רקדני בלט או רוכלים בשוק, רק שבמקרה של "ברבור שחור", עולם הבלט הוא כחממה מרוכזת, אינטנסיבית, מרהיבת עין, שמבטאת באופן הבהיר ביותר את הקשר שבין גוף ונפש.
האגם
אחד האלמנטים הבולטים בסרטיו של דרן ארונופסקי, הוא יכולתו להביא פרצופים חזקים אל המסך. פנים שניבטים מהם אישיות, כוח, חדות או גרוטסקיות מסוימת. הם מעניקים מימד משונה, טראגי או אפל ליצירה ומתקבעים במוחו של הצופה כמו שצריך. אימה של נינה הבלרינה היא ללא ספק דוגמא לכך – אישה שחיה את חלומותיה דרך בתה, מגדלת אותה משהייתה ילדה בת 12 עם בובות ותיבות נגינה, ומאכילה אותה עוגת בצק סוכר שקרוב לוודאי נגנבה מחתונת זהב של זוג משנות ה-60. ההבעה הקפוצה תמידית על פניה המרובעות והיחס ה- over protective כלפי ביתה, משפיעים על אישיותה של נינה, הופכים אותה לאישה מתוחה, חרדה ופרפקציוניסטית שרוצה לרצות את אימה, להיות מושלמת. אך על מנת להגיע לשלמות יש להכיר גם בפגמים.

מחול שדים
ניתן להגדיר את "ברבור שחור" כסרט אימה חרדתי או דרמה פסיכולוגית על-טבעית, אך בניגוד לסרטי אימה לא מעטים, כאן אין חלוקה בין טובים ורעים. הסרט במובן מסוים, הוא סיפור מסע – טיול מפרך אל הצד האפל, להכרה שאכן ישנו מקום נחבא להגיע אליו, התחנות שיש לעבור על מנת למצוא אותו, ההשלכות איתן עלינו להתמודד ברגע שהגענו אליו והאופן בו אנו מאמצים אותו, חיים לצידו או משתחררים ממנו. מסע שכולו פנימי, אך ניכר באמצעות טרנספורמציה חיצונית יפהפיה שהופכת סימבוליקה למציאות – שינוי פיזי של אדם תמים, עצור ומפוחד, לחיה מכונפת, משוחררת ומכשפת. המעבר הזה, כמו כל שער לעולם האפל, נפער באמצעות המפתח האולטימטיבי: האורגזמה.
There Is No Spoon?
השדים הם פנימיים. אנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. מציבים לעצמנו מכשלות, דורשים מעצמנו יותר, מנסים להתעלות מעל כולם אך למעשה מנסים להתעלות על עצמנו. המאבק בין הטוב והרע מתרחש בראשנו, בכולנו ברבור שחור וברבור לבן. ברגעים בהם אנו נמצאים על הקצה, כולנו מחליפים צבעים. לפעמים מתאהבים בברבור הלא נכון שפיתה אותנו. המוות משחרר אותנו לחופשי ואם לצטט חבר טוב שלי: "או שתגמרי עם מחיאות כפיים בשיא תהילתך, או שתגמרי כמו וינונה ריידר – זקנה, סמרטוטה ובלי רגליים". מוטב להישרף מאשר להתפוגג.
פורטמן נותנת לך כנפיים
המעברים הללו, מתמימות לפיכחון, מדריכות לשחרור, מאור לחושך ובחזרה, יוצרים אפקט מרגש עם שילוב עוצמתי בין דרמה, תיאטרליות, מחול ומוסיקה. לרגע ממושך אחד בסוף הסרט רציתי לבכות, כמו שקית חלב סגורה שמישהו לוחץ עליה בכל הכוח. נטלי פורטמן עושה עבודה נהדרת, ראויית אוסקר לחלוטין. המצלמה לא עוזבת אותה, סוחטת ממנה כל הבעה, כל תנועה, בסרט הזה אין לה לאן להתחמק. הצילום המגורען הכמו-תיעודי מצליח לערב את הצופה באופן דינמי, אנרגטי ומטלטל. וארונופסקי? מלך האגם.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ברבור שחור

  1. גזר גמדי הגיב:

    מסכימה עם כל מילה. סרט מצויין.ארונופסקי מלך האגם והעולם.

  2. נמרוד הגיב:

    באמת? לא שמדובר בסרט רע – מותח, מצמרר, מבעית לעיתים. יופי בתור מותחן פסיכולוגי. אבל כמה סרט שבו אין אפילו דמות אחת שהיינו רוצים לפגוש בחיים אמיתיים, שבו כל הדמויות לא רק פגומות אלא די רקובות מבפנים יכול להיות כזה ש"מנסח משהו רלוונטי עבור כל אחד מהצופים בו". הסרט הזה יכל להיות טוב הרבה יותר אם הדמויות שלו היו הרבה פחות חד מימדיות (אפשר לטעון שרק בדמיונה של נינה הם כאלו, אבל זה לא ממש משנה) – מהאמא הפסיכוטית מהרגע הראשון, שאי אפשר לשים אותה בקטגוריה הסבירה של האמא ה"מגוננת מדי", ועד למדריך הריקוד המבחיל. הדמות של נינה איזנה בהתחלה היטב בין השאיפות שלה בתחום המחול לצורך שלה להתנתק מבית האמא (ההתחלה גם שברה היטב את הסטיגמות הסטריליות של עולם המחול), אבל המהלכים העלילתיים היו גסים להפליא ולקחו אותה הרבה יותר מדי רחוק ועם סימבוליקה סופר פשטנית. גם אם עדיין הייתי שבוי באווירה המותחת, את ההזדהות שלי עם הדמות הראשית איבדתי די מהר.

    מספיק לחזור סרט אחד בפילמוגרפיה של אורנופסקי, ל"המתאבק" כדי לגלות איך בונים דמויות פגומות אבל מעוררות הזדהות, ואיך שוברים את סטיגמות של עולם אחר (ההיאבקות המקצועית) בלי להפוך את העולם הזה לחלום בלהות.

  3. החתול של שרדינגר הגיב:

    אחת הביקורות שלי על אהרונובסקי היא שלמרות הסרטים יוצאי הדופן והמרשימים שהוא עושה (ניתן לכנות אותם כיצירות אומנות "אמיתיות" בקולנוע) הסרטים שלו נכשלים בהיבט מרכזי והוא הרצון לראות אותם שוב.

    פאי , רקויאם לחלום ואפילו המעיין (לא יצא לי לראות עדיין את המתאבק) כולם היו יצירות מטלטלות אבל הכובד ועוצמת הדימויים אשר נצרבו (יש לציין באופן שלילי) בתודעה הופכת את הסרטים שלו לבעייתים במיוחד לצפייה חוזרת. כל פעם שאני חושב אולי לראות אותם שוב הסצנות מתגלגלות לי במוח ואני לא באמת רוצה לראות אותם שוב ולעלות את המטען הרגשי הזה מחדש.

    טריינספוטינג אשר עסק בנושאים דומים לאלה שהופיעו ברקוויאם לחלום עשה את זה בצורה מבדרת יותר ולכן הוא סרט טוב יותר גם אם יצירה פחות טובה מאשר רקויאם לחלום. ופה נשאלת השאלה המרתקת מה חשוב יותר סרט מבדר או יצירה אשר מתייחסים אליה ככזו "כיצירה" המוצגת באיזה פסטיבל סרטים אנין לקהל של אנשים מופלצים. גם הרקדן האחרון של מאו עסק בבלט אבל הטון שלו היה הרבה פחות קודר מברבור שחור והוא בהחלט סרט שאפשר לראות אותו שוב בניגוד לברבור שחור.

    למרות זאת שיווק נכון ופוסטר מושך יכול לגרום לכך שקהל לא כל כך מתאים ילך לראות את הברבור השחור כמו שהיה בהקרנה שלי . חבורה של בנות נוער, ערסיות וזקנים חביבים שהזדעזעו לראות את סצנות המיטה.

    יש סרטים נדירים שמשלבים את הטלטלה עם הרצון לראות שוב , כמו למשל מועדון קרב או ירח וכ"ו ארונובסקי כמעט והצליח להגיע לשם במעיין אבל נכשל עקב הטרגדיה אותה הוא כל כך אוהב. ובסרטו האחרון פשוט חזר למקורות. סרט מושך ומעניין אבל שלא משאיר טעם לעוד.

    • עמית ל. הגיב:

      נמרוד, אני לא בטוח שצריך לחבב דמויות כדי שיגידו משהו על החיים שלך. אני מסכים שלא כל הדמויות בסרט עושות רושם מעמיק, אבל לטעמי הן פחות שטוחות ממה שהן עשויות להיראות. אחרי הסרט לי ולכמה חברים היה למשל דיון, האם מה שמדריך הריקוד עשה לפורטמן נחשב הטרדה מינית. על פניו, תומא מצטייר כרודף שמלות אגרסיבי ודוחה, אבל התשוקה שהוא חש כביכול כלפי נינה לא נועדה לשרת דחפים מיניים גרידא אלא לשמש כטריגר להפיכתה של נינה לברבור השחור. הוא מעביר אותה טרור רגשי, שזו דרך מעוותת אומנם אבל מה שהיא ואנחנו עשויים לראות כהטרדה, הוא רואה כשיעור. אופן ההתנהלות של הדמות הזו מצביע על כיוון חשיבה שהוא אולי לא ברור מאליו.

      שמעתי פה ושם הערות לגבי התסריט. אוקי. אבל אם ניקח לדוגמא תסריט של סרט כמו "הרשת החברתית", שהוא עמוס מלל, שנון, זריז, אינטלגנטי שגם אומר משהו על החיים והתקשורת בעידן המודרני, נגלה שהוא אולי עשיר ומורכב יותר, אך אם נציב את שני הסרטים זה לצד זה (כפי שעושים השנה באוסקר), עד כמה שאני מעריך את פינצ'ר, המפגן הקולנועי שארונופסקי יוצר ב"ברבור שחור" הוא פנומנלי, הוא מצליח ליצר תגובה פיזית של ממש אצל הצופה וזה מבחינתי מטה את הכף לטובתו. אני לא אומר שיש מה להשוות בין שני הסרטים, הם אפילו לא מאותו ז'אנר, אבל כך אני רואה את זה.

      מר חתול – מצחיק שאתה אומר את זה, כי זה בדיוק מה שקרה לי עם רקוויאם לחלום. ראיתי אותו לראשונה לפני כמה שנים והפעם השניה שראיתי אותו הייתה רק לפני מספר שבועות. באיזשהו מקום החוויה שנצרבה לי בזיכרון הכילה מטענים שלא ששתי להתמודד איתם שוב (אם כי מאוד נהנתי בצפיה האחרונה). עם זאת, דווקא כשברבור שחור הסתיים, המשפט הראשון שחבר שלי אמר לי זה "אם היו מקרינים את הסרט שוב ברגע זה, הייתי רואה אותו עוד פעם". האמת? זה בדיוק מה שגם אני הרגשתי.
      לגבי המעיין והמתאבק – עדיין לא ראיתי.

  4. Omri.F הגיב:

    אני חייב להסכים עם עמית.

    מבחינה קולנועית – וקולנועית ברמה של כמות האספקטים והאלמנטים המשמשים
    מחד את פינצ'ר ומנגד את ארונופסקי. ארונופסקי לוקח ובגדול.

    ברבור שחור הוא בהחלט סרט מדהים מבחינה קולנועית, וצר לי – לא הפריע לי כלל התסריט.
    להפך, אהבתי את הקרירות שבעלילה. עומק תסריטאי לווא דווקא חייב לבוא בכמות המלל של הדמויות…

    לא ראיתי את רקוויאם, ולא את פאי ולא את המתאבק [אני בהחלט אוהב לקרוא לעצמי קולנוען שלא רואה את סרטים]. אבל כן, הייתי צופה שוב ב"ברבור שחור" ושוב, ושוב.
    ולא, זה לא סרט פלצני – אם זה פלצני אז גם קולנוע זה דבר פלצני.
    לפי דעתי, אני נהנה מלראות קולנוע טהור – וזה מה שיש שם. קולנוע מזוקק, מגורען, משוחק, מבויים, ו[ערוך קצת מעצבן בהתחלה – יש לי שנאת חינם לדיזולביים] מצולם [כבר אמרתי?] נהדר.

    כן, הטקסטים ב"הרשת" מטריפים ללא ספק, אך כמובן המציאות של "הרשת" עדיין שנויה במחלוקת.

    לעומת זאת, האיכסה שעובר על אנשים בזמן צפייה בברבור [אני אישית לא הרגשתי איכסה אם כי משהו אחר, יותר פסיכי מרוב האנשים שדיברתי איתם על הסרט] הינה אם כך דומה לאיכסה של חנוך לוין. קצת יומרני להשוות אבל מבחינת מה שאנחנו לא רוצים לראות – ארונפסקי הראה לנו.

    צר לי – אך זו המציאות. היא יותר נוראית מהרשת החברתית, וכן – תביעה זה לא דבר נורא. בייחוד לא שאתה מבצע פעולות בינאריות בקצב מסחרר…

  5. עדי ס. הגיב:

    שמחתי מאוד לקרוא את תגובתך, כי היא תיארה את התגובה שלי ושל ידיד שישבנו המומים וחסרי אונים בשקט של הנוצות שנופלות בין הכתוביות. לאחר מכן יצאנו לעולם האמיתי וגילינו עוד ועוד אנשים שחשו שהסרט קלישאתי, מוגזם, פשטני. הביקורת היותר נבונה מכל אלו הייתה הבחירה של ארונופסקי בנוסחת הנערה החותכת את עצמה; אותה חברה ציינה גם את הסתייגותה מחוסר העידון או המילוליות של המטארפורות הרגשיות.
    הפעם אני מנסה לסגור את עצמי כמה שיותר מביקורות שליליות חיצוניות אלו מכיוון שמה שחוויתי בבית הקולנוע היה אמיתי ועוצמתי אין כמוהו ואין לי שום סיבה לנסות ולדלדל את מה שחוויתי עם סיבות של אנשים אחרים. מה גם שמבחינתי הכל הצטבר לסינתזה מושלמת, כמו כוריאוגרפיה. מבחינתי היצירה הייתה בהחלט מרובת רובדים, בהחלט מכוונת לאנשים רבים; הרי הדמויות הלכאורה 'רקובות' האלה מייצגות חלקים בכל אחת ואחד מאיתנו. אך יותר מכל, חשתי זיהוי מוחלט בין המהלך שארונופסקי עושה בעצמו באופן קולנועי לזה שדמות הרקדנית עוברת בסרט. השכלול, ההתעלות על עצמך לכדי אלוהיות אמנותית. היה לי חוש שארונופסקי מדבר על עצמו כאמן ועל השכבות שהוא מוסיף ומקלף עם כל צעד כלפי הרגע הטהור האמנותי. זה נושא שרץ לכל אורך סרטיו מאז פיי- דמויות בודדות שמנסות למצוא את המפתח לאלוהיות. ב'פיי' השימוש הוא במתמטיקה, ברקוויאם בסמים.
    אבל יותר מכל הפעיל אותי השילוב המדהים של תהליך נפשי שעובר באופן גופני, נושא שאני אישית אובססיבית לגביו. אנשים ציינו את זה כדרך פשטנית להצגת התוכן אבל זה בדיוק חלק מהתוכן.מעניין לציין בהקשר זה את אוביד, שכתב מיתוסים על בני אדם, בעיקר נשים, שעוברים התעללות ואונס וכתוצאה מכך חווים טרנספורמציה לחיות, חפצים או עצים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s