פסיכו

1. לפני שבועיים נרשמתי לפסיכומטרי, אותו פסיכומטרי שרודף אחרי כבר ארבע שנים, אותו פסיכומטרי שמתחפש למפלצת האלווין, לראש דלעת מחייך, לפרדי קרוגר, פסיכומטרי שהוא כמו פסנתר כנף שיושב לך על החזה ועד שלא תלמד את סונאטה מס' 14 של בטהובן לא תוכל לנשום כמו שצריך ואומנם המחשבה על שורשים וחזקות עשויה לגרום לקוצר נשימה אך משהו אומר לי שמדובר בכל זאת בעניין פשוט יותר מלהופיע ברסיטל.
2. חלפה שנה ואני עדיין כאן. כלומר באותו מקום רק קצת קדימה. היות והסילבסטר הוא הזמן הכי גרוע לצאת בו, החלטנו אני וחברתי הטובה להתלבש על בית רחב מידות של חבר משותף, אשר הוריו ריחפו להם לסופ"ש בסופיה (הם היו אמורים לנסוע במקור לוורשה, אך הדיל בוטל ברגע האחרון ובאמת, למה לעזאזל שמישהו ירצה לנסוע לוורשה בסילבסטר?). אז ישבנו לנו סביב השולחן עם עופיונים וקציצות ופשטידה ויין חמצמץ וניסינו לחזות היכן יהיה כל אחד מאיתנו בעוד שנה מעכשיו. כל אחד דיבר על מישהו אחר מבלי להתייחס לעובדה שאותו מישהו נמצא בסביבה ולאחר מכן קינחנו באופטימיות הראויה עם "רקוויאם לחלום".

3. חברי מעולם לא ראו את "רקוויאם לחלום", כך שהיה תענוג לצפות בזה איתם. לחבר שלי יש נטיה לשם לב לדברים קטנים על המסך שרוב האנשים לא ממש מתייחסים אליהם ("שמתם לב שאותה הרפליקה לחמניות של ואן גוך נמצאת גם בחדר השינה וגם בסלון?"), וכל העניין הזה הזכיר לי את הפעם ההיא שראינו ציור קורע של כבשה באמצע סצנה ב"השעות" והתפוצצנו מצחוק. גם ברקוויאם היו קטעים מצחיקים אם כי לא זכרתי שצחקתי מהם בפעם הראשונה שראיתי אותו. כנראה שצפיה בסרט עם אחרים משנה את אופן ההתבוננות בסרט (לפעמים לרעה). מה שכן, הוא עדיין אדיר ומרגש בטירוף והפסקול, אוי הפסקול.
4. מה שמזכיר לי, אם כבר הוחלט לאחרונה לתרגם את "מועדון קרב", לא הגיע הזמן לתרגם גם ספרים של יוברט סלבי ג'וניור, האיש שכתב בין השאר את "רקוויאם לחלום"? למעשה, עמית קלינג מדבר בדיוק על זה במאמרו "בעקבות הזמן האבוד בתרגום" (הוא גם בחר ב"ריצ'רד ייטס" לאחר מספרי השנה שלו! נייס. שווה לשם עין גם על ההמלצות של ניסן שור ואיתן פוקס באותה כתבה).
5. ואם כבר סיכומי שנה, גם אני רציתי. להגיד זה היה טוב וזה היה נפלא וזה היה חרא אבל לא הספקתי. אני שוקל עדיין לעשות את זה, גם אם סיכום שנה זה כל כך 2010. אני מרגיש רגשות אשמה כשאני רואה סרטים ולא לומד או כשאני מתעסק בפעילויות אחרות במקום לשנן מילים נרדפות באנגלית. אז גנבתי כמה פרקים מהעונה השלישית של מד מן (ששכחתי עד כמה היא טובה), והספקתי לראות את הסרט התיעודי המדובר, Catfish, שהזכיר לי למה אין לי פייסבוק.

Catfish, מתאר תהליך היקשרות של בחור צעיר מניו-יורק למשפחה במישיגן דרך הפייסבוק, וככל שהסרט מתקדם עולות בו יותר ויותר שאלות לגבי זהות המשפחה אגב טון שהופך אפל ומטריד. יש לציין שהסרט כיכב ברשימות סוף שנה למיניהן ועל אף שאכן מדובר בסרט מרתק למדי (עם טריילר מצויין, אך מטעה במידת מה), אני חושש שמעט התאכזבתי. אולי זה קשור לציפיות. הוא נבנה ונבנה עד שאתה מצפה למשהו מטורף ועל אף שהגילוי שבו שומר על עניין, הרגשתי כאילו נסעתי ללוך נס כדי למצוא שם ברווז.
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, ספרות פולחן, קולנוע אינדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s