טרילוגיה לא רצונית / מריו לבררו

אם מריו לבררו היה חי, אני חושב שהיינו מוצאים את האדם הנכון לכתוב את העונה האחרונה של "אבודים". הסדרה אומנם הסתלקה מחיינו כבר לפני חודשים, אך כשקוראים את "טרילוגיה לא-רצונית", ניתן להרגיש את טעם ההחמצה בפה.
על אף ששלושת הרומנים המרכיבים את הספר (העיר / המקום / פריז) נכתבו בין השנים 1966 ל- 1970, עולה מהם תחושה עכשווית, אולי אפילו על-זמנית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבניגוד לעלילות המתרחשות במקום וזמן מוגדרים, הסיפורים המרכיבים את הטרילוגיה מתרחשים בסביבה שחלק מחוויית הקריאה היא לנסות ולהבין את החוקים על פיהם היא פועלת.
לבררו נמנע מלהגדיר תקופה, תרבות, אוכלוסיה או זמן. דמויותיו פועלות במרחב אותו הן אמורות להגדיר, לגזור מתוכו את התרשמויותיהן ולפעול לפי מיטב הבנתן. אנשים רגילים, הגונים, שנקלעו לסביבה זרה, משונה, בה עליהם להתמודד עם זהותם, רצונותיהם ובדידותם.
הטרילוגיה נפתחת בספרו הראשון של לבררו "העיר", אותו כתב בגיל 26, עת שקרא את "הטירה" של קפקא, יוצר המסתמן כסוג של מנטור עבורו. במהלך העלילה פוגש הגיבור חסר השם באישה מסתורית המשבשת את חייו ומובילה אותו לעיירה מוזרה. בדומה לז'אנר הפילם נואר או לסרטים של לארס פון-טרייר, הנשים בסיפורי לבררו משליכות את גיבוריו למערבולת של צרות. הן יצריות, חזקות ותמיד נדמה שהן נמצאות צעד אחד קדימה.
אחת הסיבות שאהבתי את "עיר", פרט להומור שבו (שבדומה לשאר הסיפורים, נובע ממצבים אבסורדיים אליהם נקלע הגיבור), מקורה בתחושה שקשה לשם את האצבע מה לא בסדר בעיירה הזאת. ההימנעות של לבררו לרדת לפשר הדברים ולהסיט את הוילון מעל התעלומה הופכת את האווירה בסיפור למשונה ואפקטיבית, כשהטון הוא כזה של אדם המספר בדיחה ברצינות (אם כי באופן מודע).
הרבה לפני שוינצ'נזו נטלי יצר את הסרט "קיוב" ב- 1997, מריו לבררו כתב את "המקום". סיפור על אדם המתעורר בחדר חשוך מבלי שיש לו שמץ של מושג כיצד הגיע לשם. כשהוא יוצא מן החדר הוא מגלה שנכנס לחדר דומה עם שינויים קלים. אט אט מתחוור כי החדרים בהם הוא נמצא מהווים חלק ממבוך בלתי נתפש מתוכו הוא מנסה להימלט. יש משהו מחניק ומורט עצבים בסיפור הזה וכשמסיימים אותו (בעוצמה, יש לציין) חווים תחושת הקלה מרירה שאין בה גאולה.
"פריז" הוא הסיפור התובעני ביותר בקובץ. למרות שהוא מתרחש בסביבה מוכרת לכאורה, אלו ממש לא הבגטים והגלרי לאפייט שכולנו מזהים. משהו במציאות של העיר הזו לא מתקתק נכון. הדמות הראשית מגיעה אליה לאחר שעברה מסע של "300 מאות", ומוצאת בה סביבה מאובקת, משונה. הגיבור התלוש והמבולבל לא לגמרי בטוח מה הייתה תכלית מסעו והניסיון להתחקות אחריו דורש מהקורא להרכיב תמונת מציאות חדשה של עיר האורות. "פריז" גדוש ברעיונות, יש בו פנטזיה ריאליסטית, תשוקה, ספר מסתורי, חלומות, זונות, כמרים, אפילו היטלר אינו נפקד.
כשחושבים על ספרות לטינו-אמריקאית, יש המדמיינים כתיבה חמה, גועשת, סקסית, מלוכלכת (במובן החיובי של המילה), אך הקריאה בספריו של לבררו מצריכה פיענוח מתמיד. הוא עוסק בניכור של אדם מעצמו ומסביבתו המאיימת, בחוסר תקשורת, זהות, כשעל הכל שורה מן ניחוח פילוסופי אקזיסטנציאליסטי. על אף הקירבה הנוצרת בין הגיבור לקורא הודות לשימוש בגוף ראשון, מצאתי את הכתיבה שלו לעיתים קרה ושכלתנית. אם להשוות זאת לחוויה דומה, הקריאה ב"טרילוגיה לא רצונית" הזכירה לי את הצפיה ב-Inception. בשלב מסוים אתה כל כך עסוק בלנסות להבין מה קורה, עד שהמימד הרגשי שאמור לחבר בין הקהל ליצירה נפגע.
שלושת הסיפורים אומנם אינם קשורים עלילתית אך הם בעלי תמות משותפות. בכל הסיפורים, נראה למשל כי הדמויות מגיעות לשלב בו הן מרגישות לכאורה נוח בסביבתן החדשה. נראה כי על אף שמטרתן המקורית היא לעזוב, למצוא מקום אותו יוכלו להגדיר כבית, כולן חושבות בשלב זה או אחר להישאר. לפעמים אנו נמצאים במירוץ מטורף אחר רעיון לחיים אידיאליים מבלי שאנו שמים לב שהמצב הנוכחי אידיאלי עבורנו לא פחות. עם זאת, נראה שנוחיותן של הדמויות בסביבתן החדשה היא זמנית, מנוונת, אינה מתיישבת עם המנגנון הפנימי המניע אותן. הן ממשיכות הלאה למקום בו לא ירגישו זרות, אך האמת היא שתחושת הזרוּת והחיפוש הקדחתני נעוצות במקום הרבה יותר עמוק, נפשי, לאו דווקא בסביבה החיצונית.
קשרים הנוצרים בין המרחב לנפש האדם באים לידי ביטוי למשל בשימושו הנרחב של לבררו בתיאורים ארכיטקטוניים המעלים אסוציאציות ליצירות מתעתעות של מ.ק אשר. בכל אחד מן הסיפורים תוכלו למצוא מסדרונות, דלתות, מדרגות ומפלסים שיורדים, עולים, משתרגים, מסתחררים, חוזרים על עצמם ואולי לא חוזרים על עצמם. כמו מסע בנבכי הנפש.
את הספר חותמים שלושה דיוקנאות של מריו לבררו שעוררו בי שתי תגובות עיקריות – על אף שברמה מסוימת ציפיתי לסעור ולגעוש יותר מהקובץ הזה (מה שקרה באופן חלקי) אני רוצה לקרוא עוד ממנו. אולי את "הרומן המואר". שנית, הניסיון להתיר את לבררו מכבלי המדע הבדיוני קצת עולה על העצבים. נכון, הז'אנרים בהם הוא פועל רחבים יותר, אך מצטיירת תמונה כאילו ז'אנר המד"ב הוא ספרות ביבים כשלמעשה, קוראים המגיעים לספריו של לבררו כשהם חוסמים מראש ז'אנר שכזה, לא יצליחו לבלוע אותו כראוי. בכל מקרה, שווה לנסות.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על טרילוגיה לא רצונית / מריו לבררו

  1. מומלצי הבלוגוספירה הגיב:

    מרתק.
    מומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/71-11-2011.html

    אסתי כ.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s