סיוט אמריקאי: Disturbing The Peace / ריצ'רד ייטס

אם צפיה עקבית ב"מד-מן" גורמת לכם לרצות להתחיל לשתות, "להפר את השלווה", של ריצ'רד ייטס יגרום לכם לחשוב פעמיים בכל הנוגע לצריכת אלכוהול בסיקסטיז. פרסום, בגידות, קולנוע ושיגעון הם רק חלק מהנושאים המלווים את הרומן המוצלח הזה מ- 1975.

47 שנים לאחר שראה אור לראשונה, יצא "חלון פנורמי", ספרו הראשון של הסופר האמריקני ריצ'רד ייטס, בעברית. ההכרה המחודשת לה זכה הסופר המנוח (בין השאר בעקבות צאת הסרט המבוסס על אותו רומן), הובילה להדפסה מחודשת של ספריו, לאחר שבמשך שנים רבות אזלו מן השוק.
אז לאחר שסיימתי את "ריצר'ד ייטס", הרומן האחרון של טאו לין, התחשק לי לקרוא יצירה של ריצ'רד ייטס עצמו בשפת המקור ומאחר ו- Revolutionary Road כבר תורגם, החלטתי לקפוץ לרומן מאוחר יותר שלו בשם Disturbing The Peace. כחובב "מד-מן" וטרגדיות בורגניות, "להפר את השלווה" נראה היה כמשהו שעשוי לענות על הדרישות.
ג'ון וויילדר (אדם ששם משפחתו בהחלט תואם את אופיו), הוא איש משפחה ממעמד הביניים, הנשוי לאישה יפה, מנומסת ודאגנית ומשמש אב לילד קטן בשם טומי. הספר נפתח בסצינה דרמטית בה מודיע וויילדר לאישתו כי אינו מתכוון לחזור הבייתה מחשש שיהרוג אותה ואת בנו. זו למעשה הסנונית המבשרת על פתיחתה של שרשרת אירועים קופצנית, המסיטה את חייו של וויילדר ממסלולם לאחר שהנהג מחרב את כל הבלמים.
במילים אחרות, ג'ון וויילדר הוא אלכוהוליסט.
אז נכון, גם הוא עובד בפרסום, ובשנות השישים כשהאמריקאי הממוצע התעורר בבוקר הוא רחץ את פניו בעשן סיגריות וצחצח שיניו בוויסקי ולאור הצלחתו במקצוע שבחר נראה כי הוא חי את החלום ומנהל חיים נוחים, אבל מתברר כי חייו הנוכחיים של וויילדר לא היו בדיוק משאת נפשו. הוא אינו מצליח להבין כיצד מצא את עצמו לצד האישה שאיתו ומדוע אינו מגשים את חלומו כמפיק סרטי קולנוע.
השיגעון שתוקף את וויילדר בתחילת הספר, מוביל אותו למחלקה פסיכיאטרית בה מוחזקים חולי נפש אלימים וכך, במשך כמה עשרות עמודים דחוסים, נפרשת חווייתו הקשה במוסד הזה. מדובר בקטע לא רע, אבל אחרי שקוראים את קן קיזי, צואה, זרע וחוסר היגיינה נראים פתאום נעימים כמו חדר מפנק בהילטון. למזלנו, ריצ'רד ייטס לא התכוון לכתוב את "קן הקוקייה", הוא התכוון לכתוב סיפור על שיגעון שנוצר בעקבות התפקחות מאשליות והתמודדות עם אכזבות החיים והקטעים הבאמת מבריקים בספר מתרחשים כשהמציאות והדמיון של וויילדר נמזגים יחד (כך שדווקא חלקו השני של הספר, ובייחוד חלקו האחרון ממריאים באמת).
כשוויילדר יוצא מהמוסד, הוא מנסה להפוך את החוויה הקשה שעבר לסרט ארט-האוס קטן בעזרת בוגרי קולג' מוכשרים מתחום הקולנוע, בעזרתה של בחורה צעירה עמה הוא מנהל רומן מהצד. לאחר שקוראים קצת על ייטס, מתברר כי לא מעט אלמנטים לקוחים מחייו האישיים. כמי שכתב תסריטים להוליווד, העולם הסינמטי לא היה זר לו, וכמי ששתה ועישן עצמו למוות (הבנאדם הסתובב עם בלון חמצן והמשיך להצית), בלאדי מארי לא הייתה עבורו אגדה אורבנית. ייטס עצמו, שנחשב יותר סופר של סופרים, לא הצליח מסחרית בחייו, התחתן פעמיים והתגרש פעמיים, כך שההומור המריר והיאוש האובדני ששורה על הרומן לא מפתיעים בדיעבד.
הספר עמוס בפסיכיאטרים (שלא לגמרי מקשיבים לו), תרופות (שהוא צורך עם אלכוהול) ופגישות AA (שאחריהן הוא הולך לבר). הוא בוחן מחדש את המחיר שעלינו לשלם עבור ההתפשרויות שאנו עושים בדרך להשגת מה שדמיינו כ'חיים אידיאליים', שהם מסתבר, גם סוג של כלא. כמו כן, אי אפשר לעסוק בשנות השישים ללא התייחסות לרצח קנדי כמובן וכאן ייטס לוקח כיוון מעניין ולא שגרתי להערכתי בהתייחסו להתנקשות ובהחלט מסקרן לדעת מה הייתה תגובתו של האמריקאי הממוצע ברגע שקרא את זה.
הכתיבה של ייטס מדיפה ארומה של קלאסה – גברית, מצ'ואיסטית, מחוספסת כמו הזקן של ג'ו קוקר. לעיתים, השיכרות של וויילדר מובילה אותו לאבד שליטה כך שפיו מפיק מרגליות שאפילו סי לו גרין היה חושש לשיר – משפטים כמו: "למה שלא תלך להזדיין?" (למלצר במסעדה) או "את יכולה לקחת את הגאווה הגדולה שלך ולדחוף אותה ל-" (לאשתו) או "כמה זמן שכבת עם המנוול הזה? הא? כמה זמן לעזאזל? עני לי!" (לפלגשו), יוצרים תחושה שייטס נהנה לנבל את הפה בשם דמויותיו ואני מצאתי את זה משעשע למדי.
וויילדר הוא דמות מסכנה, קצת פתטית אפילו, אבל במהלך הדרך מעורר כלפיו חיבה מסוימת, איזשהי תקווה שאיכשהו יצליח למצוא גאולה. במובן מסוים מצאתי את Disturbing The Peace, כגרסא הגברית ל"לאכול להתפלל לאהוב" (אם כי יותר בנוסח "לשתות, לזיין, להתחרפן"), רק כשוויילדר מנסה לנטוש את הכל ולהתחיל מחדש, זה לא נגמר בסרט של ריאן מרפי, אלא במשהו הרבה יותר גרוע וזה רבותי, כבר באמת גיהנום.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s