ריצ'רד ייטס / טאו לין

אז אחרי ציפיה ארוכה סיימתי מהר יחסית את "ריצ'רד ייטס" הרומן החדש של טאו לין, שלמעשה אין לו ממש קשר לריצ'רד ייטס, אם כי אחרי שמסיימים לקרוא בו מתעורר דחף לא ברור לקרוא רומן אמיתי של ריצ'רד ייטס, אז קניתי לעצמי שני ספרים באנגלית של ריצ'רד ייטס שמאוחר יותר גיליתי באחד מהם זמזם, שזה די אירוני בהתחשב בכך שבספר "ריצ'רד ייטס" אחת הדמויות גונבת ספר של ריצ'רד ייטס מחנות ספרים.
"ריצ'רד ייטס", הוא הרומן השני של טאו לין אחרי Eeeee Eee Eeee, קובץ הסיפורים Bed, הנובלה Shoplifting From American Appparel ושני קבצי שירה.
על הכריכה הקדמית של "ריצ'רד ייטס", אדם בחולצה כחולה מסתיר את פניו באמצעות קונכייה פעורה שמעוררת דימויים הפתוחים לפרשנות; על הכריכה האחורית של "ריצ'רד ייטס" לא מצויינת עלילה; הדמויות הראשיות ב"ריצ'רד ייטס" הן היילי ג'ואל אוסמנט ודקוטה פנינג; העמודים האחרונים של "ריצ'רד ייטס" מכילים אינדקס עם מילים וביטויים המופיעים בספר וכוללים בין השאר את המונחים: ביורק, פארטי גירל, H&M, סלט תפוחי אדמה, דניאל קלאוז, מגוון הבעות פנים ומייקרוסופט וורד; "ריצ'רד ייטס" אינו מחולק לפרקים.
הכתיבה של טאו לין חמודה כמו אוגר. פרוזה עם שריטה, פשוטה ואוורירית ועם זאת ייחודית בכל הנוגע לסטייל המדבק שלה. לפעמים אתה כמעט רוצה להיות דמות בתוך העולם הרומנטי העצוב שהוא בורא. "ריצ'רד ייטס", הוא מה שאני מכנה "אינדי-נובל" – רומן שמזכיר באיכויותיו סרט דל תקציב, חסר עלילה ממשית, שהודות למרקם הטקסטואלי הקסום שהוא מייצר, מצליח לעורר תחושה ווירדית-מתקתקה בהתחקותו האובססיבית אחר מערכת יחסים הרסנית הנרקמת בין דקוטה פנינג הקטינה להיילי ג'ואל אוסמנט הגדול ממנה בשש שנים (הוא בן 22).
מחציתו הראשונה של הספר מתאפיינת בעלילה רומנטית, משעשעת ומלנכולית משהו. היא כוללת: מחזור אינסופי של הודעות טקסט, מיילים, שיחות טלפון, צ'אטים ופגישות חטופות בניו-יורק וניו-ג'רזי, גניבה מחנויות, בישול אוכל אורגני, התבוננות בתמונה של ריצ'רד ייטס, בדיחות על הסרט "למינג" [1] והסתתרות מאמה של דקוטה פנינג. היילי ג'ואל אוסמנט פוחד מאמה של דקוטה פנינג [2].

חלקו השני של "ריצ'רד ייטס" כולל מחזור אינסופי של הודעות טקסט, מיילים, שיחות טלפון, צ'אטים, פגישות ומערכת יחסים מאני-דיפרסיבית העומדת למבחן. יש בו גם סקס וציור של וורנר הרצוג בחלל.
אין ספק כי המוזרוּת של "ריצ'רד ייטס" כמו גם השתעשעויות והשיחות הרנדומליות שבו, הן מה שעושות את "ריצ'רד ייטס" ליצירה כיפית, שובבה ופאקינג מהנה, אך בו בזמן מהוות לו לרועץ כיוון שקשה לקחת אותו ברצינות [3]. כמו כן, אעפ"י שרוב הזמן הכפייתיות, הנזקקות, החששנות והקטנוניות של הדמויות מבדרת במיוחד, לעיתים הן ממש עולות על העצבים.
עם זאת ראוי לציין כי "ריצ'רד ייטס" מתרחש בעידן מבלבל (בין היתר כתוצאה מהשקרים שאנשים מספרים לעצמם ולסביבתם), בו לטכנולוגיה יש השפעה על הדרך בה אנו מתנהלים ומדברים, כמו גם על מערכות היחסים שלנו עם אחרים, כך שהוא אולי שטותי אך יש בו גם אמת.
כמו ב- Eeeee Eee Eeee, גם הפעם הכתיבה של טאו לין מתאפיינת בהומור ילדותי במיוחד, שהקומיות שבה נובעת בעיקר מהישירות הבלתי מתפשרת של הדמויות (שהן לרוב חסרות ביטחון, מרוכזות בעצמן, פוחדות ומדוכאות), אך בניגוד ל- Eeeee Eee Eeee, נראה שטאו לין שיכלל את הסגנון שלו ויצר רומן אחיד יותר, תוך שהוא בונה שפה ייחודית המורכבת מביטויים חוזרים, בדיחות משונות והגחכה מצחיקה בטירוף של כל מה שנחשב מזעזע, בין אם זה אונס, התאבדות, בולימיה, אוגרים או סקס לא חוקי [4].
הדור עליו כותב טאו לין כבר לא מזועזע משום דבר. הוא חי במציאות מונוטונית. אין לו הרבה חברים. הוא מנסה לחיות נכון אך מבלה את זמנו בעיקר מול המחשב, רוצה במגע אנושי אך פוחד מאנשים, מנסה להבין מניעים ולחפש משמעות בשיגרה חסרת משמעות. "אני מרגיש חסר משמעות" אומר היילי ג'ואל אוסמנט באחד העמודים. הוא משועמם. הוא עצוב. הוא פוחד מאמא של דקוטה פנינג.
Richard Yates, Tao Lin, 208 Pg, 2010, Melville House
___________________________________________________________________________________________
[1] העובדה שטאו לין מריץ דחקות על הסרט המעט ביזארי הזה עם שרלוט גינסבורג הרסה אותי מצחוק משום שיצא לי להביא את הסרט הזה בעבר לחברה טובה שצפתה בו עם חברה טובה אחרת שאחר כך העבירה אותו לחברים אחרים שלה וכן הלאה.
[2]  ובאמת, מעניין לדעת כיצד הגיבה אמה של דקוטה פנינג כשקראה שבתה עוברת טיפולים חשמליים להתמודדות עם דיכאון.
[3]  גם לא בטוח שטאו לין רוצה שיקחו את "ריצ'רד ייטס" ברצינות. מצד שני, איזה סופר לא רוצה שיקחו את הספר שלו ברצינות? אולי טאו לין. לא יודע.
[4] מה שבכל זאת אהבתי יותר ב- Eeeee Eee Eeee, הוא החסך שלו במסגרת. משהו במבנה של "ריצ'רד ייטס" מאוד הרמטי ואילו ברומן הקודם התחושה היתה חופשית יותר, פרועה, כאילו הכל יכול לקרות ועדיין בגבולות ההיגיון של העולם הפנימי של הרומן (למרות שלא לגמרי ברור איך דובים שעושים טלפורטציה יכולים להיחשב כחלק מאיזשהו היגיון, בכלל).
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ריצ'רד ייטס / טאו לין

  1. פינגבאק: סיוט אמריקאי: Disturbing The Peace / ריצ’רד ייטס | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

  2. פינגבאק: גן עדן עכשיו | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s