הרפתקאות קצרות עם סושי-שף

אני והסושי-שף הולכים ברחוב. הסושי-שף מצביע על חלון ראווה מלא בעוגות ומחייך. העוגות מחייכות חזרה. אחת מהן, עוגת שכבות מתוקה למראה, קורצת לנו. הסושי-שף שואל אותי מה בא לי לאכול. אני אומר לו "אותך".
הסושי-שף מנופף בסכין מטבח ורודף אחרי בכל הבית. הבית קטן אז אני רץ אל הדלת. מחוץ לדלת יש עוד בית. אני רץ בו. הסושי-שף דולק אחרי עם הסכין, ראשו עטוי מטפחת שחורה, קווצות שיער שחורות מבצבצות מבעד לקשר ההדוק מעל עורפו. יש לו מבט מטורף בעיניים לסושי-שף וכשהוא מנופף ככה בסכין, רודף אחרי בבית שמחוץ לבית אני לוקח אותו ברצינות ורץ אל הדלת. מחוץ לדלת יש עוד בית. אני לא בטוח האם זה הבית שיצאתי ממנו או אולי זהו בית חדש אבל אני ממשיך לרוץ. אני נתקל במנורה והמנורה נופלת על הרצפה. הסושי-שף מתעייף. הוא יושב על הספה ומביט בי. אני ניגש אליו ומביא לו קרש חיתוך. הוא מחייך.
אנחנו בתוך אקווריום הסושי-שף ואני. קראתי איפשהו שסושי-שפים יכולים לנשום מתחת למים ולאחרונה התחלתי לתהות האם זה נכון. אנחנו שוחים מבעד ללהקה של דגי זהב, הסושי-שף ואני. הסושי-שף מביע משאלה. אני רוצה לפתוח את הפה ולומר לו שדג זהב הוא לא כמו כוכב נופל ולהביע משאלה בפני דג זהב זה כמו להביע משאלה בפני קופסת שימורים אבל אנחנו מתחת למים ורק סושי-שפים יכולים לנשום מתחת למים אז אני סוגר את הפה ושותק. כמו דג. אני מספר בדיחה בפנטומימה והסושי-שף צוחק. בועה נפלטת לו מהאף. אני מספר עוד בדיחה, הפעם רק עם הידיים. לפי גודל הבועות שיוצאות מהחורים בגוף של הסושי-שף, אני יכול לדעת אילו בדיחות מצחיקות אותו יותר. אנחנו יושבים על קרקעית הבריכה ושותקים כי כשמדובר בסושי-שף ובי, דיבורים הם מותרות.
הבית ריק. אין בו כלום. לא מיטה, לא שטיח, לא צלחות פורצלן. רק כיסא. אני מביט בסושי-שף. הסושי-שף מביט בי. אנחנו ממצמצים. אנחנו ממצמצים הרבה. לבסוף אני ניגש לכיסא ועומד עליו. הסושי-שף עוצם עיניים ונרדם.
יושבים במסעדה. הסושי-שף מעיף מבט בתפריט ופני התינוק החלקות שלו נרעדות לרגע באדווה בלתי מורגשת. אני מעיף מבט בתפריט. אין סושי בתפריט. התפריט ריק. אנחנו יושבים במסעדה ומחכים למלצרית שתבוא. אנחנו מצלצלים בפעמון. הפעמון לא עובד. הסושי-שף קם לשירותים וחוזר כעבור עשר שניות. אני מביט סביב. אין אף אחד במסעדה. המסעדה ריקה. אין אנשים במסעדה. אני והסושי-שף יוצאים מהמסעדה והולכים הביתה. בבית אנחנו אוכלים חביתה.
גשם יורד על העיר. אני יושב בבית עם ספל שוקו חם וחתול וקורא ספר ביפנית. אני לא יודע יפנית ולכן מחליט להמציא סיפור משל עצמי. הכתב נראה מוזר, כמו חבורת נמלים מעוכות. אני מנסה לקרוא לאורך ונתקף בסחרחורת. אני הופך את הספר ומעיין בו לרוחב. עכשיו יותר טוב. אני חושב על הסושי-שף שלי ולוגם מהחתול. הסושי-שף מכין סושי בטוקיו. הוא חותך את האצות ומדביק את האורז ומגלגל את הירקות עם המחצלת הקטנה שנראית כמו רצפת פרקט לגמדים. הוא בסיבוב הופעות הסושי-שף. הוא שלח לי תמונה שלו עם סושי-שפים אחרים. הוא שלח לי תמונה עם מעריצות סושי-שפים, רובן בנות חמישים וקצת. כמה קצת אני רוצה לשאול אותו אבל במקום אני רק לוקח את התמונה ומצייר לו שפם. חי חי. אני מנשק את התמונה. דיו נמרח לי על הפרצוף.
בשדה התעופה אני לא רואה את הסושי-שף שלי. אני מחפש בכל מקום. אני מגיע עם שלט ענק ובו ציור של סמיילי מחייך. אני הולך לקפיטרייה ושותה מים. כלב קוקר ספנייל בצבע מלט מגיע לשולחן ומתישב על הכיסא שמולי. אני שואל אותו מהי משמעות החיים. הכלב מביט בי עם הלשון בחוץ ומכשכש בזנב. הוא מניח את ראשו על השולחן ומרחרח מפית. לפתע חושך מוחלט נופל על הכל וכשאני מסובב את ראשי, השיער של הסושי-שף מדגדג לי באף ואני מתחיל לצחוק. אנחנו מתחבקים. הסושי-שף הביא לי מתנות. אני מרים את הסמיילי באוויר.
המיטה קפואה כמו בגיהנום ובחוץ חום אימים כמו בגיהינום ולרגע אני תוהה האם אני בגיהינום כי כל הסימנים מצביעים על כך. אני לא מוצא את החלוק שלי, זה עם המשבצות, ומחליט בכל זאת ללכת לשירותים. כשאני פותח את הדלת אני רואה את הסושי-שף יושב על האסלה וממרר בבכי. אני ניגש אליו ומחלץ מידו ערכה לבדיקת הריון. הוא מצביע על הערכה ואני מצביע על הערכה והוא מחבק אותי חזק ואני מחבק אותו חזק ושנינו מתחילים לבכות. כשאנחנו קמים בבוקר ושותים תה וקוראים עיתון ואוכלים ירקות מאודים אנחנו לא מדברים על הלילה שעבר וכשמגיע הלילה שוב, אני נכנס לשירותים ועושה פיפי.
מטיילים בפארק. יום חמים. יום נפלא לבצק שמרים. אני פורש שמיכה מטולאת על הדשא ואונס אותה אל הקרקע באמצעות ארבע אבנים בכל פינה. אני מתיישב על השמיכה. הסושי-שף נשכב על השמיכה. סביבנו מטיילים אימהות וכלבים. הסושי-שף משעין את ראשו על ברכי ואני מלטף את לחיו. הלחי של הסושי-שף חלקלקה ונעימה וכעבור שלוש שעות בהן השמש מלטפת את פני ואני מלטף את פניו של הסושי-שף, אנו שוקעים בשינה עמוקה וחולמים על מקום שאין בו מזג אוויר. כשאנו מתעוררים יורד כבר גשם והשמיכה רטובה. אנו משליכים את האבנים על ספסל ושני פחוני מתכת והולכים הביתה.
אנחנו בדרך לחתונה של מישהו. אני לא בטוח מי. הסושי-שף הכין רול משובח ודחף אותו למעטפת דואר בעלת שכבה פנימית של ניילון בועות. עד שאנחנו מגיעים לחתונה, כל הניילון מפוצפץ והסושי מעוך כמו גרב ישן. אנחנו מחליטים לא ללכת לחתונה ומיד חוזרים הביתה כדי לשתות מיץ. כשהכוסות של שנינו ריקות אנחנו נשכבים במיטה ומתנשקים. זוגיות זה דבר נפלא.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים קצרים, פלאש פיקשן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הרפתקאות קצרות עם סושי-שף

  1. גזר גמדי הגיב:

    מקסים !
    גם אני הייתי חוזרת הביתה כדי לשתות מיץ, שואלת כלב מהי משמעות החיים ושמחה מאוד לקבל רול סושי במעטפת צ'קים. רגעים קטנים ושובבים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s