בן לוקח בן (2)

יומן צפיה / קולנוע גאה / 30/08/10
1. Cold Showers  /  אנטוני קורדייר (Douches froides), צרפת, 2005
צרפתים. שפתם נימוחה כמו חמאה על פופקורן מתוק, השנסונים שלהם כסכר מתפרץ בנהר העולה על גדותיו, רחובותיהם מוארים, דחוסים בזוגות מתפנקים בבתי קפה ופארקים ציבוריים, קוראים אנרי-פייר רושה ומישל וולבק, פרובוקטיבים, פלספנים, מהממים ובלי שום ספק, יודעים להזדיין בפוטוגניות מרשימה עם כל המנאז'ים והנשיקות הלוהטות והתאווה הבלתי נגמרת והסרטים היפים והשד יודע מה. אם הייתי צריך להיוולד מחדש, הייתי רוצה להיות צרפתי. נשבר הזין מהישראליות הקקיונרית ונטולת הקלאס.
"מקלחות קרות", הוא סרט צרפתי מ- 2005, המעמיד למבחן את המונוגמיה אל מול מערכת זוגית משולשת. לא חדשני במסגרת הקולנוע הצרפתי אך עשוי כמו שצריך, עם דמות ראשית מעוררת אמפטיה של ג'ודוקא צעיר וחתיך המתחבר עם בנו העשיר והחתיך של מממן הנבחרת, בזמן שמשפחתו חווה משבר כלכלי ומצמצמת במים חמים, חשמל ומותרות (אימו מיבשת את שיערה בתנור אחרי שאפתה עוגה!).
לא מצאתי בו אמירה מיוחדת או מורכבות יוצאת דופן, אבל נו, כולם חתיכים (וואו, אני שטחי), אהבתי את הצורה בה הוא מציג את הג'ודו כספורט אירוטי משהו, את מערכות היחסים בין הדמויות והרגישות הכללית (כשגם הסצנות בין השלושה עשויות בטוב להט).
2. You'll Get Over It / פבריס קזנוב (À cause d'un garçon), צרפת, 2002
דרמת יציאה מהארון סטנדרטית יחסית אך חביבה למדי עם שחקן ראשי חמוד עד מאוד. וינסנט הוא בחור צעיר, קפטן נבחרת השחיה של ביה"ס, יש לו בת זוג, חבר טוב, זוג הורים שאוהבים אותו ותלמידים שמעריצים אותו. רק מה? הוא בארון. יום אחד הוא מפלרטט עם בחור בן גילו, אינטלקטואל וואנאבי כזה, שמעבר לחיבתו לז'קטים זולים ושיער פנים דליל, הוא מוציא אותו בטעות מהארון. אופס. מהנקודה הזו, כל מה שצריך להשתבש משתבש. ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה?
"אתה תתגבר על זה", מכיל במידה מסוימת מימד דידקטי, כמו סרט שאפשר להראות לקבוצת תלמידים בבית ספר (משהו בנוסח: "יציאה מהארון כרוכה בקשיים רבים אך אם תהיה אמיתי עם עצמך ולא תוותר, בסוף הכל יסתדר" וגם אמירה לכל התלמידים ההומופוביים: "תפסיקו להיות כאלה חארות!"). הסיבה שהסרט בכל זאת משכנע היא ההופעה המאופקת של ג'וליאן באומגרטנר בעל עיני הכלבלב והחיוך הממיס שבאמת, אי אפשר שלא לחבב ולרצות שמישהו כבר ישרוף את בית הספר האומלל שבו הוא לומד, על כל צרפתוניו האטומים.
3. Shank / סיימון פירס, בריטניה, 2009
שאלוהים יעזור. הסרט הזה, שאנק, הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי בת"א ומעניין לדעת מה היו התגובות ביחס אליו. מדובר בסרט אלים במיוחד, עם תחושה מעט זולה (תקציבית ומשחקית לפרקים), המתאר התעללות של כנופיית בריטים הומופוביים בהומואים מזדמנים (תוך שהם מצלמים אותם בוידאו – קטע שבכנות, אף פעם לא הבנתי גם במציאות), עם לא מעט סמים וסקס.
עד מהרה, הצופים למדים שאחד מבני החבורה חובב בנים בעצמו, ואחרי סדרת קוויקים עם בחורים מזדמנים (שאת חלקם הוא מפוצץ במכות), הוא מתאהב בגיי צעיר ומוחצן שאסף מידיהם המרושעות של חבריו המפוקפקים.
סרט מחוספס, פרובוקטיבי ומעיק שמכיל כמה סצנות מורטות עצבים. הוא מציג תמונה חברתית עגומה שבניגוד לעוני הסקסי, המגניב והקצבי של טריינספוטינג, למשל, נעדר חינניות במופגן בהציגו את הווייט טראשיות הוונדליסטית במלוא אכזריותה הזדונית.
על אף האטרקטיביות הבלתי מוסוות של חלק ממשתתפיו, הצפיה בשאנק היא סוג של התעללות עצמית. אין לי בעיה עם סרטים שמציגים אלימות סתמית מתוך מטרה לגבש אמירה לגבי אלימות סתמית כשזה נעשה באופן מחוכם ("משחקי שעשוע", "ארץ קשוחה" וכד'). אבל אחרי שרואים את מה שהולך בשאנק, במיוחד לקראת סופו, לא ממש ברור לשם מה לנו התענוג הזה.
4. Ethan Mao / קוונטין לי, קנדה / ארה"ב, 2004
אוי, זה סרט רע. עזבו אתכם מהמשחק הצולע, העלילה הבלתי אפשרית והתקציב הנמוך. בעצם, לא, אל תעזבו. ממש לא. סרט קווירי עם שם כמו אית'ן מאו, למה תצפו? דרמת זוגיות עם לפחות בחור אסייתי נאה אחד, שוטים אסטתיים וקצת פוצי מוצי, אבל לא! מישהו החליט להביא אותה בדרמת פשע פסיכולוגית עאלק, על בחור הומו שאביו סילק אותו מהבית בשל נטייתו המינית, ורגע לפני שהוא מחליט להסתלק עם חברו המגונן (שהוא, כמה מפתיע! ג'יגולו עם חוכמת חיים), יוצא שהוא חוטף את משפחתו עד ש… אויש לא משנה. סרט דפוק, עלילה דפוקה, בזבוז זמן משווע.
5. תפילות לבובי / ראסל מולקאי (Prayers For Bobby), ארה"ב, 2009
ראסל מולוקאי צריך לקבל מכות. מדובר בבנאדם שביים את הפיילוט של "הכי גאים שיש", ולא איזו פאקינג דרמת הולמרק מסמורטטת. תפילות לבובי, בכיכובה של סיגורני וויבר, מעמיד במרכזו סיפור אמיתי, שהופך למלודרמה מלאה בהילוכים איטיים, בכי בלתי נגמר וטוויסט אחד מהיר מדי שלולא היה מדובר בסיפור אמיתי, היה נשמע מופרך.
אני מודה, יבבתי בו כמו עולל. הוא לוחץ על הכפתורים הרגישים, לא באצבע אחת – בחמש. אתה מודע לכך שהוא משתמש בטריקים זולים ואפילו קפטן ריפלי לא יוצאת פה הכי טוב, אך קשה לך לשלוט בזה.
אם יש משהו שאני לא סובל בסרטים, זה שימוש לא מושכל בהילוך איטי. לא כולם זה ריצ'ארד קלי או קסבייר דולאן. הילוך איטי שנעשה בצורה זולה ולא מחוכמת, אינו מדגיש רגע דרמטי אלא הופך אותו לבדיחה. הוא מעיף את הצופה החוצה מתוך הסצנה במקום להביא אותו בגלישה סטייליסטית למקום עמוק יותר. לא קשה לנחש איזו גישה מאמץ מולוקאי.
אז כן, הסרט עבד עלי וריגש אותי, עם האימא הנוצריה שלא מוכנה לקבל את העובדה שהבן שלה גיי, אבל אני מרגיש מרומה. פרייז דה לורד? אולי לא הפעם.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי, יומן צפיה, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע בריטי, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על בן לוקח בן (2)

  1. ז'ניה הגיב:

    הי, אני מבקשת, אלוף ההילוך האיטי זה וס אנדרסון!

  2. גזר גמדי הגיב:

    לפעמים כל מה שאני רוצה זה להתכרבל במיטה שלך בחום ולהזיע כמו טווס מיוחם שמצייץ בלילות עם סרט צרפתי שובב ושטחי. מדוע, הו מדוע אינך מספק לי את התענוג הזה ?

    אחלה פוסט,שים לי בצל. ביי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s