דורסיה

"ארוחת הערב", ספרו השערוריתי של הסופר ההולנדי הרמן קוך, הוא ספר שאונס את הקורא, מחייב אותו להתמודד עם שאלות של צדק ומוסר, רגש מול היגיון, צביעות, רוע, גזענות ויצרים אלימים תחת מעטה בורגני מתורבת, תוך פזילה לברט איסטון אליס וקריצה למיכאל האנקה. בסעודה הזו, זבובים במרק יהיו הצרה האחרונה שלכם.
"קלייר טענה שהסרט 'נחש מי בא לסעוד' הוא 'הסרט הגזעני ביותר שנעשה אי פעם'. (…) סידני פואטייה שימש דוגמא (…) לכל אותם שחורים רעים, שחורים מעצבנים – השחורים המסוכנים, השודדים, האנסים וסוחרי הקראק. אם תלבשו יפה חליפה לבנה כמו סידני פואטייה ותתנהגו כמו החתן האידאלי, אז אנחנו הלבנים נקבל אתכם בזרועות פתוחות".
(הרמן קוך, "ארוחת הערב")
נסו לחשוב כמה פעמים כפו עליכם לצאת למקום שלא הייתם מעוניינים להיות בו. "מעדיף להיות לבד מאשר להעמיד פנים שאני מרגיש טוב", הוא לא סתם ציטוט מתוך שיר של ארקייד פייר, כי אם תצרפו את התחושה המוכרת הזו אל האבחנות הסרקסטיות והמשעשעות של פאול המספר, לא תוכלו שלא להזדהות עימו.
על פני 260 עמודים, מתאר ספרו של הרמן קוך את השתלשלותה של ארוחת ערב דרמטית במסעדה יוקרתית. אישית, אני אוהב עלילות המתרחשות בחלל אחד או בפרק זמן קצוב, היות והן מאלצות את הכותב להוציא מעצמו יותר. את הסעודה מרכיבים למעשה שני זוגות: פאול וקלייר, הנשואים מזה כעשרים שנה; ואחיו של פאול, סרג', פוליטיקאי אהוד אשר מתמודד למשרת ראשות הממשלה ואשתו, בבט.
הספר מורכב מפרקים קצרים יחסית, השומרים על קצב מהיר ונכון של העלילה, ומחולקים עפ"י סוגי המנות בארוחה סטנדרטית. ניתן להבחין כי ישנה התאמה בין התוכן למבנה: כשמדובר באפריטיף ובמנה הראשונה, צצים להם סיפורים קטנים, כמו מתאבנים, הדנים בנושאים שונים כמו: גזענות, צביעות, קולנוע, פוליטיקה וכו'. הם מעלים טענות מעניינות, אך מתוקף המבנה הסיפורי נוצרת תחושה פופית קלה המונעת העמקה מספקת שלהם.
המנה העיקרית היא לב ליבו של הסיפור. קוך מנצל את יכולותיו הפובליציסטיות ומדווח בישירות מרתקת על המעשה המחריד שביצע בנו של פאול יחד עם שני ילדיהם של אחיו וגיסתו. מכאן העלילה מתחילה לצבור תאוצה כספר מתח מצמית כשאט אט מתברר לנו עברה של הדמות שכה למדנו לחבב מתוך תחושת הזדהות משותפת.

"חשבו על כל אותם מיליוני קורבנות של כל המלחמות עד עכשיו (…) ותחשבו על אותם אלפי מתים, אולי אפילו עשרות אלפי מתים שחסרים לנו כמו קוץ בתחת. זה בלתי אפשרי, ולו רק מבחינה סטטיסטית, שכל הקורבנות היו אנשים טובים, ותהיה ההגדרה של טובים אשר תהיה. אי הצדק טמון בעובדה שגם המנוולים נכנסו לרשימת הקורבנות החפים מפשע, שגם השמות שלהם חקוקים על האנדרטה לזכר קורבנות המלחמה".
(הרמן קוך, "ארוחת הערב")
פאול מנגח כמעט כל דבר שזז סביבו – הוא מציג את אחיו כאדיוט שלא מהעולם הזה (וזה מצחיק כמו שזה מוצלח), הוא בז למנהלים ואנשי החינוך המרובעים, בוש במנהיגיו, מתעב את המלצר שדוחף את הזרת שלו לכל חור, שונא את הטקסיות הבלתי נגמרת שמלווה את הצגתה של כל מנה, ובעיקר כועס על הצביעות, הזיוף והעמדת הפנים שבבני האדם (לא פחות מכפי שאלו באים לידי ביטוי במסעדה בה הוא אוכל).
ישנה תחושה שהפרובוקטיביות בהצהרות של פאול לגבי מלחמות, זרים, צדק ועונש מוות, לדוגמא, מנסה לחשוף הלך מחשבה או עצב רדום הנסתרים תחת מעטה הנורמות והערכים של החברה המערבית. בני האדם בבסיסם הינם יצורים פראיים, רצחניים, בורים וחסרי סובלנות, שכמו בטבע רק החזקים מביניהם שורדים. הסוואת המאפיינים הללו באמצעים תרבותיים, מרסנת אותם רק למראית עין. כמו זאב בעור של כבש. גם מעשיהם הטובים לכאורה, כמו אימוץ ילד מאפריקה, מונעים מתוך שיקולים אינטרסנטיים תדמיתיים, כשאפילו המקופחים מנצלים בדרכים מניפולטיביות את מצבם לטובתם האישית.
בעזרת מספר מפוקפק, משתעשע קוך עם ההנחות שלנו לגבי מוסר באמצעות עיצוב נסיבות המובילות לדילמות נוראיות. לקורא מבחוץ הרי ברור שהילדים צריכים לבוא על עונשם. אין ספק בכך. אך מה אם הקורא היה בעצמו אחד ההורים – עד כמה רחוק תלך על מנת להגן על ילדך? האם תקריב את עתידו של ילדך למען הצדק או שמא אי-הצדק טמון בהקרבת עתידו? איזה מחיר גובה מאיתנו המרדף אחר האושר והאם בנסיבות מסוימות, אפילו רצח יכול להיות מוצדק?

"אם בעוד כמה מאות שנים ירצו ההיסטוריונים לדעת עד להיכן הגיע הטמטום של בני האדם בתחילת המאה העשרים ואחת, כל שיהיה עליהם לעשות הוא להציץ במחשבים של מה שמכונה היום מסעדות יוקרה".
(הרמן קוך, "ארוחת הערב")
מבחינות מסוימות, הספר מזכיר את "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס. בדומה לספר הפולחן של אליס, גם ב"ארוחת הערב" לא קורה למעשה שום דבר אלים עד אחרי מאה עמודים בערך; ישנו איזשהו משחק מקדים, נימה קלילה שכולה אבחנות לגבי אורח חיים שככל שהסיפור מתקדם, מקבלת מימד אפל ומטריד יותר; בשני הספרים, מסעדות יוקרתיות הן סמל סטאטוס (נסו אתם להזמין שולחן להערב ב"דורסיה"…); המנות של פטריק בייטמן ("רביולי ביצי דג טרית עם לפתן תפוחים כמתאבן"), מופרכות לא פחות מהמנות של שני הזוגות ("שקדי טלה שהושרו בשמן מסרדיניה ורוקט"), בניסיון להצדיק את מחירן המופקע והזיוף הנפוח הקרוי "מסעדות יוקרה"; בשני הספרים מושא ההתעללות זהה; גם אליס וגם קוך מתחקים אחר שורשי הרוע האנושי (האם הוא מולד או נרכש) תוך התייחסות ביקורתית לאספקטים חברתיים בשעשוע ואכזריות.
מנגד, בעוד האפטיות בספרו של אליס נובעת מגודש בלתי נתפס של מותגים ומוצרי צריכה (תוך תיאור אינסופי של פריטי לבוש עד רמת החפתים), וידויו של פאול משתדל להמעיט ככל האפשר בפרטים מזהים ועושה רושם כי הוא מוצא את מקור האלימות כמשהו הרבה יותר פנימי ובסיסי בנפש האדם, גנטי אפילו, מעבר לחוויה הנרכשת.
יתר על כן, גם לא קשה לדמיין את בניהם המתבגרים של שני הזוגות צופים למשל ב"וידאו של בני" או ב"משחקי שעשוע" המעולים של מיכאל הנקה, המציגים אף הם אקטים סדיסטיים אלימים ומתועדים בחלקם, הנעשים ע"י נערים צעירים, כשבראשון גם ההורים מעורבים בעקיפין. התחושה העולה בסיום הקריאה ברומן דומה לזו העולה בתום הצפיה בשני הסרטים הללו – מועקה וחוסר נחת.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, ברט איסטון אליס. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על דורסיה

  1. פינגבאק: פסטיבל חיפה 2017: מה כדאי לראות? | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s