סיפור קצר: יום כיף בלה-לה-לנד

מחשבות על ריצה
  אני נפגשת עם שלי בבארנ'יס. השעה שמונה וחצי בבוקר והפרחים בערוגות מזיעים טל. שלי לובשת שמלה צהובה עם פרחים וכובע קש מחנות יד שנייה. אנחנו מתנשקות ומתיישבות בשולחן סמוך למרפסת. היא מביטה בי ונראית מרוצה.
  "השיער שלך נראה נהדר היום!", היא אומרת לי. "מה עשית?".
  "לא הסתרקתי", אני אומרת.
  אנחנו מעיינות בתפריט משך שעה קלה ולבסוף מזמינות מים. אני שואלת את שלי על היום שלה ולפתע קולטת שהוא רק התחיל. המים מגיעים בלי קרח ולמרות שלא נושבת שום רוח מהמרפסת אני מרגישה רעננה יותר ויותר עם כל לגימה. שלי מספרת לי על תוכנית אירוח שהיא ראתה אתמול בלילה. אני מביטה דרך המרפסת ומתבוננת באישה בגיל העמידה שרצה על החוף בלי חזייה. שלי אומרת משהו על סופרת עם שטיפה כחולה בשיער שהוציאה ספר מדע-בדיוני המתרחש בעולם בו בני האדם רק רצים. אף אחד לא הולך, היא אומרת לי, כולם תמיד ממהרים. לאנשהו. אני חושבת על החזה של האישה בגיל העמידה. סחוט ומקומט כמו שקית מצרכים בסופר. אני שואלת את שלי אם בא לה על יום כיף בלה-לה-לנד.
  "בטח", היא אומרת לי.
  אנחנו מסיימות לשתות את המים וקופצות החוצה מהמרפסת. אני מתחילה לבכות.

 

גברים מוזלים
  אנחנו בלה-לה-לנד. איזה כיף לנו. שלי שואלת אותי אם אני רוצה לעלות איתה לגלגל הענק ואני אומרת לה "בטח". אנחנו עולות לגלגל הענק. אנחנו מתנשקות בפסגה. מלמעלה, לה-לה-לנד נראית חגיגית כמו עוגת יומולדת.
  המקום עמוס קהל. אנחנו מסתובבות בין דוכנים ונעצרות מול מכירה פומבית של שתילים ועציצי גינה. שלי בוחנת מקרוב קקטוס ננסי. אני חולפת על פני דוכן שטיחים ונעצרת מול שלט: "גברים מוזלים". השלט מצביע על דוכן הבנוי כמו כוורת, רק שבמקום להיות תלוי על עץ הוא מחולק למשושים על הרצפה. בין כל משושה מפריד שביל שניתן להלך בו ולבחון את הגבר העומד בתוכו. נראה שהגברים עומדים כך כבר זמן רב כי חלקם קמורים כמו ביצים קשות. אני מבחינה באישה מתולתלת שמחטטת לאחד הגברים במפשעה וניגשת אליה. היא חובשת כפפות לטקס ונראית מקצועית מאוד.
  "מה הולך?", אני שואלת אותה.
  "יריד מוזלים", היא אומרת לי, מרחרחת את אצבעותיה. "גברים פגומים, 19.90 ליחידה".
  "מה פגום בהם?", אני שואלת.
  "תלוי. יש את הבחור ההוא למשל", היא מצביעה לכיוונו של גבר ג'ינג'י שמנמן, "הוא לא מסוגל ללכת ישר. ללכת איתו ברחוב זה כמו לצעוד עם כדור באולינג שמטילה ילדה בת שבע. את רואה את זה?", היא מצביעה על הגבר שלידו, "חסרות לו שתי אצבעות ברגליים וזה עם המשקפיים, אין לו שיערות בבית השחי, והבלונדיני השזוף שמולו – ", אני מביטה בגבר השופע שנראה כאילו נגזר מדפי כרומו של מגזין לייף סטייל.
  "מה הבעיה איתו?", אני שואלת.
  "רוצח סדרתי", היא לוחשת, מכווצת את פניה.

  סביבי, נשים נוספות מטיילות בניחותא בין המשושים, בודקות את המוצרים הפגומים, ממששות, צובטות, מחטטות. מישהו משתעל.
  עד ששלי מגיעה, אני כבר עומדת ליד הקופה עם גבר ארוז בקופסא.
  "מה קנית?", היא שואלת אותי.
  "קוראים לו אפרים. הוא לא שומע שום דבר אבל הוא היה במבצע אז לקחתי. עד איזה תאריך אפשר להחליף?", אני שואלת.
  "בעיקרון אי אפשר. אין החלפות על פגומים", עונה לי הקופאית. "את יודעת מה? אנחנו כאן עד מחר בצהריים. אם לא יראה לך תוכלי לבוא לקחת מישהו אחר. אפשר להציע לך מבצעי קופה?".

 

ביקור חטוף במשביר לצרחן
  אני יוצאת מהשירותים, לא לפני שאני מנגבת את הדמעות ומסדרת מחדש את האיפור. שלי בטלפון, קובעת תור לממוגרפיה.
  לה-לה-לנד עמוסה בכל כך הרבה מבקרים עד שלפעמים נדמה שהדוכנים מסתובבים בינינו ולא להיפך. שלי שואלת אותי אם בא לי לבוא איתה לממוגרפיה ביום שני.
  "בטח", אני אומרת לה. "אבל לא עשית בדיקה אתמול?".
  "עשיתי. אבל עד יום שני יעברו ארבעה ימים! זה מלא זמן!", היא אומרת לי. "לקבוע לך גם?".
  "בטח", אני אומרת, "למה לא".
  אנחנו מסתובבות בין חנויות ביגוד והנעלה ומחליטות להיכנס, רק לשנייה, למשביר לצרחן. ביקור במשביר לצרחן זה כמו לעלות על הספייס מאונטיין. כולם שם צורחים. המוכרות, הלקוחות, המנהלות, אפילו המוסיקה ברקע – שירים של ג'ניס ג'ופלין. אנחנו מחליטות להרגיש כמו ילדות בנות ארבע-עשרה ורצות פנימה. איך שאנחנו פורצות מהדלת המסתובבת, שלוש מוכרות בציפורניים מטופחות עטות עלינו כמו עדת נשרים צווחנית.
  "מ-ה א-פ-ש-ר ל-ע-ז-ו-ר?".
  "באנו רק להתעדכן".
  "מ-ה?".
  "באנו רק להתעדכן".
  "מ-ה-ה-ה?".
  "אמרתי.. שבאנו… רק.. להתעדכן!".
  "מ-ה-ה-ה-ה-ה-?".
  "ב-א-נ-ו  ר-ק  ל-ה-ת-ע-ד-כ-ן!!!".
  "ב-א-ת-ן  ר-ק  ל-ה-ז-ד-י-י-ן???".
  המוכרת הראשונה, יש לה תסרוקת של כרובית לבנה, משקפי קרן עצומים וקרוב לוודאי שהיא בת למעלה ממאה ולא ממש שומעת טוב. למעשה, כל המוכרות כאן הן בנות למעלה ממאה. אם נחבר את הגילאים של כולן, נוכל פחות או יותר לדעת בן כמה העולם.
  "א-ז  ת-ז-ד-י-י-נ-ו  מ-כ-א-ן!", הן צורחות עלינו יחד.
  אנחנו לוקחות את הרגלים שלנו ומסתלקות כלעומת שבאנו. אנחנו צוחקות עד שיורדות לנו דמעות. בשלב מסוים דמעות הצחוק שלי מתחלפות בדמעות של בכי אבל שלי לא שמה לב כי היא יותר מדי עסוקה בלמצוא לעצמה ביומן תאריך לבדיקת גסטרו. אני חושבת על עולם שבו כולם ממהרים. לאף אחד אין זמן, כולם רצים. לאנשהו. אני מתחילה לרוץ.

 

מחפשות ילדה
  אני מפשפשת בארנק לבדוק כמה כסף עוד נותר לי לאחר תשלום המשלוח על אפרים, ומחליטה שזה מספיק בשביל לקנות לי ילדה.
  "בא לך שנחפש לי ילדה?", אני שואלת את שלי.
  "בטח", היא אומרת.
  השעה היא שעת צהריים מוקדמת ולה-לה-לנד עמוסה כמו מגרש חניה בשישי בבוקר. בירכתי הפארק אנחנו מוצאות את החממה של "שמורת הזורע". בכניסה לביתן, מישהי מסובבת גלגל ואז קופצת בהתלהבות כשהוא נעצר על תמונה של תינוקת חייכנית. מבפנים, החממה נראית קצת כמו מרתף יינות. אנחנו לוקחות עגלה בכניסה ועוברות על פני התאים שבקיר. אנחנו נתקלות בזוג יפניות חייכניות ואומרות "גומנאסאי". זוהי ללא ספק שעת הפיק. אני מתלבטת האם אני רוצה זרע של תינוקת ברונטית עם עיניים ירוקות או תינוקת לבקנית עם עיניים אדומות. התינוקות הלבקניות חזרו לאופנה לאחרונה, ממש כמו כלבים דלמטים. הן אפילו במבצע. אני שואלת את שלי מה כדאי לי לבחור.
  "לבן זה צבע יפה", היא אומרת לי, "החתול שלי לבן".
  למעשה, החתול של שלי יותר צהבהב מלבן. המחשבה על תינוקת צהובה גורמת לי להרגיש מוזר.
  "גם כל הריהוט שלך כהה", היא אומרת, "התינוקת לפחות תיתן לך קונטרה".
  הטיעון הזה קונה אותי ואני מחליטה ללכת על זה.
  ערכת הזרעה לשימוש עצמי, כוללת בין השאר טבלת שמות עפ"י הקבלה עם תאריכי לידה מסונכרנים ומפות אסטרולוגיות תואמות. אם אני רוצה שהילדה הלבקנית שלי, העונה לשם זיוונית, תחדור בהצלחה אל נפש הזולת, אאלץ להזריק אותה רק בעוד חודשיים. מצד שני, אם אני רוצה ללכת על שם קצת יותר אקזוטי כמו דולפינה, איאלץ להתפשר על כך שתהיה "בעלת נטייה למצבי רוח".
  "למי מאיתנו אין נטייה למצבי רוח?", שלי שואלת אותי.
  "אפילו המצב רוח שלי נוטה לפעמים", אני אומרת לה ובכך חותמת את הדיון.
  אנחנו ניגשות לקופה והמוכרת שואלת אותי האם זו הילדה הראשונה שלי. "יש לנו דיל על תאומות, מעוניינת לשמוע?".
  אני שולפת תעודת זהות ומרוקנת את הארנק ממזומנים.
  "תתחדשי", היא אומרת לי, "יש לך בת".

 

אני משליכה גבר מהחלון
  השעה כבר שבע בערב ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לעצור יותר את הדמעות. אני בוכה ובוכה ובוכה עד שהרצפה נעלמת ואז בוכה עוד קצת. בכל מקום שלוליות קטנות של צער. אני הולכת להביא מגב.
  "מה קרה?", שלי שואלת אותי. "בילינו כל כך יפה היום. קנית לך גבר פגום ואפילו היה לך מספיק עודף לילדה לבקנית, למה את עצובה?".
  אני תוהה האם לספר לה על הבדיקה עכשיו או כשנהיה במיטה אחרי מקלחת. אני מרגישה מסריחה. בכלל, אם אספר לה שעשיתי שלוש ממוגרפיות בשבוע האחרון וכולן יצאו חיוביות היא פשוט תצא מדעתה. "למה לא קראת לי", היא בטח תגיד, "הייתי עושה גם!".
  אני בוהה לה בשמלה ואומרת "אני חושבת שנכנס לי משהו לעין".
  "אה", היא אומרת.
  בבית אנחנו מכינות ארוחת ערב ואני שואלת אותה איך היה היום שלה. היא מספרת לי שהיא מצאה קקטוס נהדר. "ואפילו לא צריך להשקות אותו!". אנחנו מתנשקות ואני פורשת לחדר. אחרי כמה דקות היא מגיעה, עטופה בכותונת מהקולקציה החדשה של ויקטורייס'. אני אומרת לה שאין לי מצב רוח והולכת להזדיין עם אפרים.
  אפרים חירש אז אני מרשה לעצמי לצרוח כמו בהמה שחוטה ומזיינת אותו כל כך חזק עד שהוא נעשה אילם. שכחתי כבר איך זה להזדיין עם המין הישן. עברו כל כך הרבה שנים. כל מה שנשאר בעולם הזה הם רק פגומים והומואים. נו, לפחות יש לנו שלום עולמי, גם זה משהו.
  בבוקר למחרת אני מגלה שאפרים נוחר לידי ומזיל ריר ואני מציעה לו לשתוק. הוא לא שומע אז אני מנענעת אותו מהמיטה. הוא נופל מהמיטה וממשיך לנחור. הנחירות שלו נשמעות כל כך חזק עד ששלי נכנסת לחדר, מתלוננת שהמקרר חזר להרעיש. אני מצביעה מתחת למיטה ושלי בוהה בי בעיניים עצומות למחצה, מנידה בראשה לשלילה. אני אוהבת איך שהשיער שלה נראה כשהיא קמה בבוקר.
  "למה יש לך מקרר מתחת למיטה?".
  "תביאי מריצה", אני אומרת לה.
  השעה כבר עשר בבוקר, ויריד הגברים הפגומים עומד להיסגר בעוד שעתיים, אין זמן ללכת להחליף. אנחנו מעמיסות את הגבר על המריצה וזורקות אותו מהחלון של הקומה השנייה. הוא צונח על קקטוס ומת.
  "אוף. הקקטוס שלי! לא יכולת לזרוק אותו בחצר האחורית, יחד עם כל השאר?", היא שואלת.
  אני מחבקת אותה ושתינו מתגלגלות מצחוק. בעוד שנה מעכשיו אני אמות, ושלי תישאר עם דולפינה. אני שמחה בשבילן אבל גם עצובה בשבילי. אני מתחילה לבכות.
  "בא לך על יום כיף בלה-לה-לנד"?, היא שואלת אותי בחיוך.
  הכתפיים שלה כל כך שבריריות שזה הורס אותי.
  "בטח", אני אומרת, "למה לא".
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים קצרים, פלאש פיקשן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על סיפור קצר: יום כיף בלה-לה-לנד

  1. human42 הגיב:

    מרנין. התחיל קצת תסקיטי אבל נסחפתי עם זה ועם הקונקרטיות הילדותית הסוריאליסטית, מה קורה עם הפלאש-פיקשן? אתה מזניח

  2. עמית ל. הגיב:

    אם לשאול מחוכמתה של סבתא מיי פרקר: אני לא סופרמן, אתה יודע.. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s