בן לוקח בן

יומן צפיה / קולנוע גאה / 07.08.10
1. פעמון רוח חרישי / קית האנג (Soundless Wind Chime), הונג-קונג / שווייץ / סין, 2009
סרטו של קית האנג, "פעמון רוח חרישי", הוקרן בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי שנערך לאחרונה בתל אביב. במרכז הסרט ניצב לו בחור סיני חמוד בשם ריקי, העובד כשליח במסעדת נודלס ומנהל חיים פשוטים בדירתה של דודתו הפרוצה וברוכת הצלוליט בהונג-קונג. יום אחד הוא נתקל במהגר שווייצרי צעיר המתקיים ממעשי נוכלות והשניים מתאהבים. הסרט מתנהל בשני מישורי זמן, האחד הוא כאמור סיפור התאהבותם של השניים, השני הוא סיפור מסע וחיפוש של ריקי המתקיים בתקופה מאוחרת יותר, ככל הנראה בשווייץ.
אומר זאת כך – אם הסרט הזה היה יותר קוהרנטי ופחות מקומם, הוא היה תופס אצלי מקום חם בלב. יש בו כמה רגעים רומנטיים קסומים במיוחד, הוא מכיל צילומים יפהפיים (בעיקר של ריקי) על רקע פסקול אלטרנטיבי מגניב למדי. אישית, תנו לי שוטים ארוכים ונוגים של בחור אסייתי מהמם וקניתם אותי: ריקי ישן ברכבת, ריקי עומד במקלחת ועוצם עיניים, ריקי שוכב במיטה ובוהה בתקרה, ריקי מגהץ חולצה. מסוגל לראות את זה שעות.
הקטע הוא שההתרחשויות בציר הזמן השני לא לגמרי ברורות, ולמעשה רק בצפיה שניה נדמה היה לי שהבנתי מה באמת קורה בסרט, שזה מעט מתסכל כי עושה רושם שמדובר בסרט שצריך היה להיות הרבה יותר פשוט. מצד שני, יש בו משהו מעבר לסיפור אהבה נדוש בין שני גברים, כולל מוטיבים סוריאליסטיים ונושאים כמו מוות וחולי שאני מודה כי לא לגמרי ציפיתי להם ואולי בגלל זה חיבבתי אותו יותר בצפיה שניה.
והנה משהו שמעצבן אותי כל פעם מחדש – ריקי מגלם (מבחינתי לפחות), בחור מהחלומות: הוא שקט, רגיש, יפה, צנוע, אכפתי, דאגן, מוסרי, עובד קשה ומלא אהבה. לגמרי בנאדם שתרצו להתעורר לידו בבוקר גשום. לעומתו יש את השווייצרי המעפן שבאמצע הסרט עושה לו פוזות ופוגע בו לא מעט. עם כל הניסיון להבין את הבחור הזה, על עברו המפוקפק ואישיותו הסבוכה, אין שום היגיון בהתדרדרות היחסים ביניהם, כך שהשימוש בטריק התסריטאי הזה, שנועד ליצר דרמה שתגרום לצופים לחוש הזדהות עם דמותו המיוסרת של ריקי, פשוט הוציא אותי מדעתי.
2. הגבר שאהב את יִנְגְבֶה / סטיאן כריסטיאנסן (Mannen som elsket Yngve), נורווגיה, 2008
סרט התבגרות מוסיקלי, סימפטי ומהנה מאוד (לפחות עד הרגע ששונאים את הדמות הראשית), על חבורת נערים נורווגיים המחליטה להקים להקת פאנק בשם "Mattias Rust Band" (עם שירים כמו: Pussy-satan Anarchy-Commando), בראשותו של ג'ינג'י חיוור עם מצח רחב.
הג'ינג'י הזה, יש לו חברה שווה שהוא חולה עליה וכמה חברים טובים. באמצע כל הטוב הזה, מגיע תלמיד חדש לכיתה, העונה לשם הבלתי אפשרי, יִנְגְבֶה – טניסאי מהממצ'יק, בלונדיני, גבוה וחובב סינטפופ.
על פניו נראה שהג'ינג'י הזה סטרייט, אך כשהוא מביט ביִנְגְבֶה משהו מתעורר בו. עד מהרה הוא פוצח בתהליך חיזור סמוי ומשעשע – המלווה בפסקול אייטיזי מוצלח (אם כי מעט משומש) של אר.אי.אם, ג'וי דיוויז'ן, ג'יזס אנד מרי צ'יין וכד' (השנה היא 1989) – תוך שהוא משתדל לשמור על כך שהלהקה וחברתו לא יחליקו לו מבין האצבעות.
אישית, הגניב אותי הקטע של נער סטרייט המסוגל למצוא את היופי בבן מינו ולהימשך אליו ואכן, כל העסק הזה מלבב מאוד עד שמגיעה תפנית שפשוט מכה בך כפטיש על עצב חשוף ואז בא לך לשבור את המסך.
חוץ מזה, סרט כיפי ברובו, מרגש, עם כמה בדיחות טובות וקרירות נורווגית רעננה.
3. שלושה עבדים רוקדים / גאל מורל (Three Dancing Slaves / Le Clan), צרפת 2004
אם טסטוסטרון היה נחשב ממתק, הסרט הזה היה מת מסכרת. "שלושה עבדים רוקדים" הוא סרט כל כך קשוח ומחוספס, עד שמצאתי את רגעי החמלה שבו מעטים מדי.
הסיפור מתחקה אחר שלושה אחים הרוקדים כעבדים לצלילי המציאות הקשה שנכפתה עליהם: לאחר שריצה תקופת מאסר ממושכת, חוזר האח הבכור לביתו בחיפוש אחר עבודה וחיים חדשים; האח השני, טיפוס אמוציונלי, ממורמר, מסוכן וקירח, נראה כמתעתד ללכת בדרכו של אחיו הבכור, מסתבך עם חבורת פושעים ומורד באביו בכל דרך אפשרית; אחיהם הקטן, מוצא נחמה מהכאוס השורר בביתו בזרועותיו של בחור מוסלמי, עימו הוא רוקד קפוארה – כשמעל הכל מרחף מותה ההרסני של אימם.
כל הדמויות בסרט מתמודדות בתוך עולם גברי מדכא, זעוף, שנראה לעיתים חסר מוצא, רווי מוות ואלימות – כבושה ומתפרצת. חלקן הולכות לאיבוד, חלקן ממשיכות הלאה בכל מחיר מתוך תקווה לעתיד טוב יותר. הפן ההומוסקסואלי פחות מרכזי כאן, אך הוא מעביר את התחושה כי אפילו בתוך המצ'ואיזם הגברי והבלתי מתפשר הזה, ניתן למצוא גם רוך, אהבה ושקט נפשי.
סרט חזק ולא קל לצפיה, אך גם מדכא ועגום מדי לטעמי. קשה לומר שהשתגעתי עליו.
4. Come Undone / סבסטיין ליפשיץ (Presque Rien), צרפת, 2000
אהבתי. סרט המתאר סיפור אהבה שמתפתח בין שני בנים במהלך חופשת קיץ בעיירת חוף בצרפת. יש בו איזשהו חיספוס שמצא חן בעיני. תחושה של עצבות עמוקה. סרט לא שמח, שקט, עם רגעים רומנטיים נעדרי קיטשיות. הוא משלב בתוכו גם התמודדות עם דיכאון בתהליך אינטימי של התרחקות מהחברה וניסיון לפתח חיים עצמאיים עם חתול שעושה אמבטיה.
כרזת הסרט, אגב, צולמה וצויירה ע"י זוג אמנים קוויריים אהובים עלי במיוחד בשם פייר וז'יל. שווה לכם לבדוק.
5. Like Grains of Sand / ריוסוקו השיגוצ'י (Nagisa no Shindobaddo), יפן, 1995
סרט התבגרות יפני מעניין ולא פשוט, שכתב וביים ריוסוקו השיגוצ'י (שסרטו האחרון, "מסביב לנו", הוקרן בפסטיבל חיפה, 2009). הסרט הוא מעל לשעתיים ומתאר מערכת יחסים סבוכה בין מספר דמויות, בנים ובנות, בבית ספר ביפן. הוא עוסק בין השאר בחברות, אהבה, הומוסקסואליות, משפחה, טראומות ואכזריות.
עם כל אהבתי ליפנים, נותרתי אמביוולנטי לגביו. מצד אחד, הוא מיצר תחושה שונה מסרטי התבגרות סטנדרטיים, בעיקר משום שהוא משתדל להיות ריאליסטי ואינו עושה הנחות לצופה (ניתן לראות זאת במיוחד במהלך סצנה בה מתוודה נער בפני חברו על אהבתו אליו. מדובר בקטע ארוך, איטי ומאוד מביך, שלא עושה שום רומנטיזציה למציאות). מצד שני, השתיקות הארוכות שבו נראות לפעמים מאולצות ובכך יוצרות מצבים מלאכותיים ואחרי Nobuta wo Produce (אולי הסדרה היפנית הגרועה ביותר שראיתי מימי), אני לא מסוגל לראות יותר טינאייג'רית קלפטע שמתעללת בבת כיתתה.
יחד עם זאת, אעפ"י שלא יצאתי מגדרי, מדובר בסך הכל ביצירה יפה שבהחלט אפשר לראות.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי, יומן צפיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בן לוקח בן

  1. פינגבאק: מה עוד מחכה לנו בפסטיבל קאן 2012? | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s