ביקורת: התחלה / כריסטופר נולאן

מותש, מסוחרר, היפראקטיבי, מרוצה, לא מסופק ומתפוצץ ממחשבות: החיים אחרי Inception
הקדמה
מאיפה להתחיל?
40 דקות לסוף הסרט והשלפוחית שלי מאותת שהיא מוכרחה להתרוקן.
"אני מוכרחה להתרוקן", היא אומרת לי, ואני לוחש לה "תפסיקי כבר להציק שלפוחית מחורבנת, תני לי להתרכז בסרט", ואלוהים יודע שאם יש משהו ש"התחלה" דורש זה ריכוז.
אחרי טיזר מגרה ואניגמטי ששוחרר לפני מספר חודשים החלטתי שאני מוכרח לראות את הסרט החדש של כריסטופר נולאן, ולנסות להימנע עד כמה שאפשר מטריילרים, ספויילרים, קווי עלילה כלליים והתרשמויות ראשוניות. רציתי להגיע כלוח חלק. כל מה שידעתי הוא שמדובר במותחן מד"ב בנושא חלומות ומשחקים בו ליאונרדו דיקפריו ואלן פייג' החביבה.
את ציטוט הביקורת המיותר של ווראייטי על כרזת הסרט (שבדיעבד זרק אותי לכיוון מסוים), היה כבר קשה לפספס אך פרט אליו וכן לציוץ של ברט איסטון אליס בטוויטר שלו (שכינה אותו "הסרט המטופש ביותר שנוצר מעולם") וטענות על השפעות משמעותיות מ"אשתקד במרינבד" (סרטו של אלן רנה מ- 1961, שלא ראיתי וגם לא נולן לדבריו, עד לאחרונה), עד כה לא קראתי ולו ביקורת אחת על "התחלה" והמחשבות שהתרוצצו במוחי לאחר הצפיה היו במידה מסוימת חפות מהשפעות חיצוניות, ובסרט שכזה, ניתוח אישי שלו זו חוויה בפני עצמה.
לפיכך, אני ממליץ שלא לקרוא את הביקורת הזו, אלמלא צפיתם בסרט. במידה ואתם תוהים האם כדאי לכם לצפות בסרט, אחסוך לכם זמן יקר: צפו בו. ייתכן שתשנאו אותו (כמו חבריי), ייתכן שתצאו ממנו מרוצים אך לא מסופקים (כמוני), ייתכן שלא תצאו ממנו בכלל ותרצו לראותו שוב עם סיום עליית הרולר. הסרט הזה משפיע על כל אחד בצורה אחרת היות והוא ניתן לפרשנויות מגוונות.
למה הסרט דומה? תחשבו על שילוב בין "המטריקס", "אקזיסטנז", "ונילה סקיי", "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"שמש נצחית בראש צלול" על מנת לקבל מושג כללי ממה הוא מורכב. עכשיו תחשבו שמביים את זה הבמאי של "ממנטו", "יוקרה" ו"האביר האפל".

חיים של אחרים
ב"התחלה", דיקפריו מגלם את דמותו של דום קוב. אדם המסוגל להיכנס אל תוך חלומותיהם של בני אדם ולגנוב מתוכם את הידע לגבי סודותיהם הכמוסים ביותר. קוב הוא אדם מתוסבך – אדריכל חלומות לשעבר המשמש אב לשני ילדים אותם אינו רואה היות והוא מסתתר מרשויות החוק באשמת רצח אישתו; נרדף ע"י גורמים עויינים המבקשים לחסלו, ומנסה לעצב מחדש את זכרונותיו הטראומטיים ולהילחם בדמותה של אישתו, הפורצת מתוך התת-מודע שלו ומחבלת במשימותיו בעודו שרוי במוחותיהם של אחרים.
גורם בכיר ורב השפעה בתעשיית האנרגיה מבקש לסכל את השתלטותה של חברה מתחרה, ומבקש מקוב לבצע "השתלה" (Inception) – הטמעת רעיון במוחו של בנו הצעיר של מנהל החברה המתחרה, אשר עתיד לרשת את החברה עם מותו הצפוי של אביו הגוסס. בתמורה הוא מבטיח לקוב כי ידאג שההאשמות כלפיו יבוטלו כך שיוכל לחזור לביתו בארה"ב ולהתאחד עם ילדיו.
כדי לבצע את ההשתלה המדוברת, קוב צריך לחדור תחת 3 שכבות של מודעות על מנת להגיע לליבה הרגשית של היורש ולשתול בתוכו את הזרע אשר ינבט לרעיון שיוביל אותו להחלטה על פירוקה המיידי של החברה. מדובר במשימה מורכבת, המצריכה צלילה בנבכי שרשרת חלומות שכל אחד מהם יורד עמוק יותר אל תוך התודעה, שבמקרה של היורש הצעיר מגובה במנגנוני הגנה קטלניים הנחושים לחסל את הפולשים, מה שעלול למנוע מהם להתעורר.

אחת השאלות שעלו במוחי בשלב מוקדם יחסית בסרט היא: האם כל הסרט הוא חלום אחד גדול? זו שאלה בלתי נמנעת בהתחשב בנושאו של הסרט והיא עולה כצפוי בתמונת הסיום שלו (רמזים לתשובה ניתן למצוא לכאן ולכאן במהלך הסרט); זהותו של הקשיש הפוגש בקוב בסצנה הראשונה מתבהרת זמן רב לפני הופעתה של הסצנה פעם נוספת לקראת סוף הסרט, ובנוסף, הצלחתה של משימת ההשתלה והשלכותיה בדבר עתידו של קוב לא עמדו בעיני בספק, כך שאחת הסיבות שלא יצאתי ממנו מסופק היא שבתור סרט שעוסק באפשרויות הבלתי מוגבלות של הדמיון, יש בו המון דברים צפויים.
אתה לא באמת שואל את עצמך "האם זה יצליח?" אלא "איך הם יעשו את זה?". המתח והעניין הנבנים לאורך הסרט ומתובלים בסצנות אקשן מסוגננות ומרהיבות בחלקן, נובעים מחשיפת החוקיות שבעולם החלומות והיצירתיות הסוחפת והאנרגטית של נולאן במסגרת החללים הללו, פחות מאשר השאלה בדבר עתידן של הדמויות. היה אכפת לי מהן, אך האלמנטים המד"ביים-רעיוניים-פילוסופיים שבו הסעירו אותי יותר. לא בטוח שכסרט הוא הצליח להגיע לליבה הרגשית שלי כצופה, אך הוא בהחלט חדר לי למוח.
עוגת שכבות
על מנת ליצור את החלום במטרה לנבור בתודעתו של היורש הצעיר, קוב מנסה לגבש את חבורת האושנים שלו. יש מי שאחראי על ההפקה ודואג שהכל ייצא לפועל, יש מי שאחראית על עיצוב הסט, יש מי שאחראי על התלבושות, ישנם שחקני משנה (השתקפויות) וישנם שחקנים ראשיים הפועלים עפ"י תפיסתו של אדם אחד (החולם).
בדומה לשכבות התודעה בסרט, אם נקלף את שכבת המציאות שלו, נגלה שמעבר לעיסוק בחלומות וזיכרונות, "התחלה" עוסק למעשה בעולם הקולנוע, ואם להיות מדויקים יותר, בתפישתו של נולאן לגבי בימוי, סרטים וכוחו של המדיום הקולנועי.
נולאן בעיני, נוכח מאוד בסרט. כשקוב מסביר לדמותה של אלן פייג' את החוקיות בעולם החלומות, הוא מציין את נוכחותן של ההשתקפויות, שהן בעצם דמויות העולות מתוך התת-מודע של החולם. אם נצא לרגע מהעולם של הסרט אל מסגרת התייחסות חוץ קולנועית, נגלה שחלק מן השחקנים המופיעים ב"התחלה", עבדו עם נולאן בסרטים קודמים: קיליאן מרפי, גילם את הדחליל ב"באטמן מתחיל" והבליח לרגע ב"אביר האפל"; מייקל קיין, גילם קוסם-מנטור ב"יוקרה" ומשרת בשני הבאטמנים וקן ווטאנאבי גילם את ראס אל-גאול ב"באטמן מתחיל". אם כריסטופר נולאן הוא החולם, וסרטיו הקודמים הם חלומותיו, השחקנים המופיעים ב"התחלה" משמשים כהשתקפויות העולות מן התת-מודע שלו.
הסיבה שדיקפריו "לא מופיע" בסרטיו הקודמים היא כי הוא מגלם את הבמאי. הוא החולם, הוא האיש שמניע את הדמויות על-פי המתווה שהוא מתכנן. נולאן מגלגל את הרעיון לסרט הזה כבר המון שנים והיה זקוק למימון. קוב לא מסוגל לתכנן יותר חלומות כי משהו עוצר אותו. באותה מידה, רדיפתה של אישתו המתה יכולה לתאר מאבק של יוצר (כותב, בימאי), הנלחם ליצור מציאות חדשה (ספר, תסריט), שאינה נרדפת ע"י זכרונותיו האישיים או מחסומים פסיכולוגיים מעברו.

היות והזמן בעולם האמיתי שונה מהזמן בחלומות, נזקקת חבורתו של קוב לשיר שיסמן להם מתי עליהם לצאת מהחלום. השיר היחידי המשמש כצלצול השקמה לכל אחד מן החלומות הוא Non, Je Ne Regrette Rien ("לא, איני מתחרטת על דבר", שהוא אירוני בהקשר של קוב), של אידית פיאף. מריון קוטיאר, המגלמת בסרט את אישתו של קוב, הגשימה את חלומה של כל שחקנית וזכתה באוסקר על תפקידה בסרט "החיים בורוד", בו גילמה את דמותה של פיאף. ב"התחלה", קוטיאר בטוחה שהיא חיה בחלום ולכן קופצת אל מותה על מנת להתעורר.
באופן עקרוני, על מנת לצאת מתוך חלום צריך למות. הרי כולנו יודעים שאי אפשר באמת להיהרג בתוך חלום, לא משנה על כמה קפיצות מבניינים חלמתם. המוות בסרט מתרגם לעליה אל רמת מודעות גבוהה יותר, מציאותית יותר. אם חיינו בעולם הזה אינם אלא חלום (בהתיחסות לסצנה הנועלת את הסרט), אולי המוות הצפוי לנו אינו סוף אלא דווקא התחלה. התפכחות.
יתר על כן, אם נתייחס לתפיסה האומרת כי החולם הוא כאלוהים הבורא עולמות יש מאין, עולה השאלה: האם המציאות שלנו היא לא אלא חלום המתרחש בתוך מוחו של אלוהים?
זוללי חלומות ואוכלי סרטים
לסרטים וחלומות יש לא מעט מן המשותף.
כשקוב וחבריו נכנסים עמוק יותר אל התת מודע, יחסי הזמנים משתנים. כמה שניות במציאות עשויות להימשך שעות ארוכות בתוך חלום, וכשמדובר בחלום-בתוך-חלום-בתוך-חלום, הזמן מתארך אפילו יותר. כמו בחלומות, גם סרטים מעוותים את יחס הזמן במציאות: נפילה של מכונית מגשר אל נהר שוצף לוקחת במציאות שלוש שניות, בעוד שבזמן קולנועי עשויה להימתח לפרק זמן של 40 דקות; תהליכים הלוקחים במציאות שנים רבות, מתקצרים באבחת קאט לשלוש דקות וכד'.
גם בחלומות וגם בסרטים ניתן לעשות הכל, כיד הדמיון הטובה, ושניהם פועלים עפ"י כללי היגיון פנימיים; חלומות וסרטים הם דרך להתמודד עם מציאות וזיכרון; סרטים וחלומות מתרחשים שניהם בדמיון ונובעים מתוכו אך הם מסמלים מציאות ומכילים ארכיטיפים שונים המשותפים לחיי כולנו.

במהלך הסרט מתברר כי דמות השרויה במצב של חלום תחת השפעה חזקה של סמי הרדמה, עשויה שלא להתעורר במידה ותמות בחלום. במצב כזה היא עשויה לשקוע אל תוך לימבו שימשך שנים ארוכות, בסביבה התודעתית העמוקה ביותר שאין בה למעשה דבר.
כשקוב עצמו הגיע לשם בעבר עם אישתו, הם בראו את עולמם וחיו בו משך 50 שנה עד לרגע שהתעוררו בביתם, צעירים ויפים כפי שנרדמו. כשפישר, היורש הצעיר, נהרג בתוך החלום, הוא מגיע לאותו המקום שיצרו קוב ואישתו. כשהאיש ששלח אותם למשימה מת אף הוא, גם תודעתו נשאבת לאותו העולם.
אני תוהה האם כולם מצאו את עצמם באותו מקום מתפורר כיוון שחלמו במשותף, או שמא מדובר בסביבה אליה מגיעים כל בני האדם באשר הם כשהם שוקעים בלימבו. כלומר, האם ישנו תת-מודע קולקטיבי המחבר בין כל בני האדם?
גם אם מדובר בחלום ששותפים לו מספר מצומצם של אנשים (חוויה המזכירה צפיה משותפת בקולנוע), או בחלום קולקטיבי (צפיה פרטית באותו סרט ע"י אנשים רבים בכל העולם), כשזה מגיע מבמאי שסרטו הקודם הוא מהיצירות הרווחיות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, מתגבשת אמירה לגבי כוחו של המדיום ויכולתו להשפיע ולחבר בין בני אדם.
אפילו הרעיון אותו מנסה לשתול קוב במוחו של היורש, הנקלט בעת התפייסות עם אביו במסגרת קטרזיס, אמור להוביל אותו למצב של שינוי, של עשיה פרודוקטיבית עצמאית, רעיון שאומר לו ללכת אחר חלומותיו שלו ולא של אביו. נולאן רואה את הקולנוע כמדיום דרכו ניתן להעביר רעיונות, שיכול להוביל לשינוי, ככזה שיש לו השפעה, שמוביל לדרבון יצירתי ומחשבה עצמאית, אך על מנת לעשות זאת עליו להצליח להפיל את המחסומים בדרך אל הליבה הרגשית שבליבו של הצופה ולגעת במקום האישי והנסתר ביותר שרק סרט שמדבר אליו באמת יכול להגיע.
זה אירוני שדווקא הסרט הזה הפעיל בתוכי יותר את מנגנוני המחשבה מאשר הרגש וזו למעשה הסיבה שלא מדובר בסרט מושלם מבחינתי. עם זאת, דיקפריו (שחקן שאני לא הכי משתגע עליו בדרך כלל) מרביץ פה תצוגת משחק טובה מאוד, הצילום, האפקטים והאוירה הכללית מצויינים (לעיתים אפילו מפעימים), למעט הסצנה בשלג שלטעמי יכולה הייתה להיות קצרה ומהודקת יותר והקרבות במלון חסר הכבידה יכלו להיות מורכבים ועשירים יותר. מצד שני, נולאן עצמו ידוע בבימוי סצנות קרב מהירות, מחוספסות ופחות וושאובסקיות (למרות שקיוויתי לרגע לראות איזה קרב סמיתים-סטייל). אני חושב שגם לא היה מזיק אילו היו בו כמה רגעים מצחיקים. הוא רציני נורא.
בשורה התחתונה, ביחס להמון סרטים שראיתי לאחרונה, הריכוז והמחשבה שהוא דורש מהצופה מתגמלים אותו במטען לא מבוטל ועל אף שיצאתי ממנו סחוט, מותש ולא לגמרי מסופק, יצאתי בכל זאת מרוצה ומת להשתין. עכשיו צריך לראות אותו שוב. חלומות פז.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ביקורת: התחלה / כריסטופר נולאן

  1. ז'ניה הגיב:

    אני נהניתי, אבל עדיין לא הספקתי לחשוב מספיק (הרגע חזרתי מצפיה). מה שכן, כבר ב"יוקרה" נולאן התעסק עם נושא האחריות של היוצר ביצירה שלו, בצורה יותר מהודקת לדעתי.

    הערת אגב, ארתור בסרט הזכיר לי מאוד במראה את קיאנו ריב, מה שגרם לי לחשוב שאולי יש בסרט יותר מקריצה אקראית לאופן שבו המטריקס שתל בתודעה העולמית את הרעיון שאנחנו חיים במציאות מדומה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s