מחווה רומנטצ'ית

בזמן האחרון אני נזכר לא מעט בצבא. לא שאני רוצה להיזכר בצבא, אבל אני נזכר. אולי זה בגלל יום האהבה. אף פעם לא הבנתי ממש את הקטע של יום האהבה. בתור יום שאמור לסמל יחסים של התחשבות והבנה – מה לגבי אלו שאין להם אהבה רומנטית בחייהם – איזו מין התחשבות והבנה זו אמורה להיות לעזאזל?
בכל אופן, אז כמו שאמרתי, צבא. עשיתי טירונות במשטרה צבאית. אם לא עשיתם טירונות במשטרה צבאית, תנו לי לספר לכם איך זה: חרא. המקום הכי מעפן להיות בו. איך שהגענו לבסיס, עדר של בבונים במדים דפקו לנו על צידי האוטובוס באלות או מה שהשיט הזה לא היה, ואז נכנסו פנימה ונהמו עלינו. ירדנו מהאוטובוס, משקשקים כמו עץ בהוריקן קתרינה.
האוכל היה תפל. המפקדים היו טיפשים. הסביבה היתה מדכאת. כל הזמן תיזזנו ממקום למקום והתעפצנו בין הרצאות משעממות למסדרים חסרי תועלת, לניקוי נשק חסר תוחלת. כמו בכל מקום גרוע ומשעמם, אם יש נקודת אור כלשהי, אלו האנשים. לא כולם היו להיט, אבל רובם היו סבבה.
בחלוף הזמן, התיידדתי עם בחור גבוה בעל שיער קצוץ בצבע חום, פנים נאות ועדינות למראה בצבע מוקה, וקול נעים שעשה לי פרפרים בבטן. השמות שלנו היו זהים, ואני, שמעולם לא סימפטתי את שמי יותר מדי, שאבתי הנאה לפתע מלקרוא לו. פתאום השם שלי נשמע באוזניי אקזוטי או סתם חמוד, כמו פיטר או אלכס. הוא היה חסר תחכום, וגם חוש ההומור שלו לא היה משהו אבל הוא תפס אותי ומצאתי את עצמי בוהה בו לפעמים.
פעם אחת, בעודי שעון על מצעי המיטה המחוספסים, הוא רכן מעט מעלי והביט בי. השמש הפציעה מאחוריו וגרמה לפניו לזהור מעט. לא ברמה מגוחכת סטייל-אדוארד-מדמדומים, ובכל זאת, זה היה מקסים.
הזיכרון הכי טוב שלי מהטירונות התרחש בזמן שהתכוננו למסע. זה הולך בערך ככה: האוהל צועק וגועש, המפקדים מלחיצים את כל העולם וכל החיילים מתרוצצים עם המיימיות המחורבנות, הציוד והנשק. כחלק מההכנות למסע, היה עלינו למרוח את פנינו בצבעי מלחמה. כלומר, לא רק לצעוד מי-יודע-כמה-קילומטרים-מיותרים אלא גם להיראות קשוחים בזמן שאנחנו עושים את זה. בכל אופן, הזיכרון הכי טוב שלי מהטירונות מתרחש ברגע הזה, בזמן שכל ההמולה גועשת סביבנו ואני יושב מול הבחור הזה שיש לי קראש לא קטן עליו, אני יושב מולו ומורח על פניו פס שחור של משחת נעליים. אחד מתחת לעין שמאל, אחד מתחת לעין ימין וכשאני עושה את זה אני חושב לעצמי "וואו, הלוואי שהוא יעשה לי גם". והוא עשה לי. הוא מרח את פני בשחור וזה היה קצר כמו שרציתי שזה יהיה ארוך. לרגע אחד, היינו רק שנינו. אני זוכר את המבט שלו, שהיה מהפנט ונעים, ואיזה זין זה כשיש רגעים שאתה רוצה למתוח אותם לנצח ופשוט… אוף. אתם מבינים למה אני מתכוון?
סביר להניח שהוא לא ראה את זה ככה, אבל כששני בנים יושבים יחד בדממה בזמן שסביבם שורר כאוס מוחלט והם מושחים אחד על השני צבעי מלחמה בריכוז, הסיטואציה המצ'ואיסטית הזו כביכול התפרשה בעיני כמחווה אינטימית ועדינה שנשתמרה בזכרוני כרגע רומנטי חד-פעמי.
נפרדנו בתום הטירונות, ואני זוכר שראיתי אותו פעם במרפאה עם חברה שלו והוא היה נראה מצוברח. חשתי בסתר ליבי שהוא לא באמת מאוהב בה ורציתי נורא לומר לו "תזרוק אותה. תזרוק אותה לכל הרוחות ותהיה איתי". אבל לא עשיתי את זה. קצת אחרי הצבא ישבתי עם בת-דודה שלי ברכבת והוא התיישב מולנו. היו לו זיפים בצבע דבש, והוא עדיין נראה חמוד כפי שזכרתי אותו. אני לא זוכר על מה דיברנו. שום דבר חשוב כנראה.
כמובן שהוא לא יודע את זה, אבל הרגע ההוא באוהל מאופסן בראשי כרגע קטן ויפהיפה, ואני נורא מקווה שהמוח שלי לא עושה לו רומנטיזציה ומעוות אותו כי אני באמת ובתמים מאמין שזה מה שקרה. אני מפחד לשכוח את זה ולכן אני גם מעלה את זה על הכתב. זכרונות אולי אפשר לשכתב, אבל לא אם חרצת את דינם בדיו.
זהו סיפור יום האהבה שלי. יום בו אני נזכר כמה אנשים אהבתי. זו גם הסיבה שמדובר ביום הכי עצוב בשנה. יום הזיכרון הפרטי שלי.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מחווה רומנטצ'ית

  1. אריק הגיב:

    אין לי בדיוק קשר לוגי לפוסט שלך רק נקודות משיקות. שירתתי במ"צ בתל השומר, (הבסיס לא המקמצ"ר) ומהר מאוד אחרי שהגעתי לבסיס עשיתי משמרות יומנאי לילה עם סמל המשמעת של הבסיס. הוא היה בחור מאוד נחמד והומו הכי מוחצן שפגשתי עד אז. באותו תקופה הייתה התלבטות לי האם הומואיזם זה עניין גנטי או עניין חברתי. מאחר והוא היה כה נחמד ולמרות היותי צעיר הוא נהג לצ'פר אותי בשלוש שעות שינה בזמן שהוא שומר על הקשר. אז החלטתי לנצל את ההזדמנות לערוך ניסוי תצפיתי שיוכיח לי האם הומואים מבלפים כן או לא? אז בזמן שהוא חשב שאני ישן על הכסא, הצצתי בו בזוית העין לראות איך הוא מתנהג כשהוא חושב שאף אחד לא מביט בו. ולמה שאני מודה שהיווה לי די הפתעה אז, הוא המשיך לבצע את אותן מניירות נשיות גם שאף אחד לא צפה.
    עד היום (שש עשרה שנה עברו מאז) אני יכול לראותו מהדס לו ביומן

  2. שירי הגיב:

    כתבת מאוד יפה. נדמה לי שכל אחד יכול להזדהות בדרך זו או אחרת.

  3. לזרבוי הגיב:

    מקסים. ממש. אני לגמרי מסוגל לראות את הרגע הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s