ואז הגענו לסוף / ג'ושוע פריס

ספר מדליק, תוסס, מתפקע מכישרון וחוש הומור נהדר. "ואז הגענו לסוף" הוא מעין שילוב בין "מד מן" ו"המשרד" בתוספת זריקת מרץ מורעלת. ספר שעם השנים עוד יצבור מעמד פולחני בקרב עובדי תאגידים למיניהם. חכו ותראו.
יום ממוצע במהלך שירותנו הצבאי נראה בערך ככה: היינו מגיעים למפקדה מנומנמים וחסרי מוטיבציה ומתקשקשים קצת עד השעה שמונה וחצי. בשעה שמונה וחצי נעמדנו למסדר דגל שאף אחד מאיתנו אף פעם לא רצה להרים. לאחר מסדר הבוקר נכנסנו כל אחד למשרדו ופשפשנו בין האימיילים שלנו. בדרך כלל הייתי שולח לכולם כרזות בהן עשיתי צחוק ממפקדים וחיילים (מוחק להם את המכנסיים מתוך תמונה במהלך יום כיף בפארק מים; ממצב אותם במודעות לסרטים פיקטיביים עם שמות מעליבים), או מבקר בחריפות עוגיות שוקולד-צ'יפס שהוכנו ע"י פקידת הלשכה – כך שהתגובות של כולם היו הדבר העיקרי שציפיתי לו מדי בוקר. במהלך השעה הראשונה של הבוקר כולם העמידו פנים שהם עובדים (אני תייקתי דברים או סימנתי וי בתוך רובריקות ריקות), המפקדים היו יושבים במשרדים, שותים קפה ומחלקים משימות שכללו בדרך כלל הכנת קפה נוסף ומסירת הודעות מסוימות לאנשים מסוימים שהיו אמורים להחזיר תגובות מסוימות בתקווה שאלו לא יובילו למשימות נוספות. שעתיים מאוחר יותר כבר טיילנו בין המשרדים, מתוך תקווה למצוא חלל נוח וריק בלי מפקד שיגיד לנו מה לעשות. היינו מרכלים אחד על השני או מתעדכנים מה עשו החברות הלסביות שלנו ומנסים לשכנע האחד את השני להפסיק להיות צמחוניים. חזרנו למשרדים וניסינו למשוך את הזמן עד השעה אחת עשרה וחצי. תייקנו דברים. חבשנו כובעים משונים וצעדנו במשרדים כמו במארש. בשעה אחת עשרה וחצי הלכנו לבסיס הסמוך לאכול ארוחת צהריים. אהבנו את ארוחת הצהריים, למרות שהדבר האחרון שהאוכל התפל של הבסיס הסמוך עורר זה תיאבון. ארוחת הצהריים הייתה העוגן שלנו, נתלנו בה כאילו הייתה חבית בלב ים. במהלך ארוחת הצהריים היינו מצטטים מפיוצ'רמה, איש משפחה ומונטי פייטון. בשעה אחת חזרנו לבסיס כדי לגלות שכל המפקדים נסעו למשימות ערטילאיות בשטח. ישבנו במשרדים שלנו ושיחקנו דייב. במשרדים מסוימים היה סוגר שטחים. קינאנו באותם משרדים כי רצינו גם. האחראית על אבטחת המידע הייתה חיילת אדמונית נמוכה ומנומשת שאהבה את יו2 ובריאן אדאמס. ניסינו לשכנע אותה שתאפשר לנו להתקין גם אצלנו סוגר שטחים אבל היא לא הסכימה. כולנו היינו מאוהבים בה. הלכנו לחמ"ל כדי לראות טלוויזיה. שיחקנו ריסק. בשעה שתיים, עובדי הרס"ר הלכו הביתה. שנאנו את עובדי הרס"ר. עוד תיוקים. הרמנו טלפונים למשרדים הסמוכים ודיברנו על כלום בזמן שבהינו אחד בשני דרך החלונות מדברים על כלום. חלקנו עשו כלים. לחלקנו הייתה גישה למטבחון לעשות כלים וכשלא הייתה לנו גישה למטבחון כעסנו מאוד וריכלנו רעה על הרל"שית הזונה. היא הייתה פרחה בלונדינית וזה הגיע לה. בשעה שלוש התפללנו שהמפקדים לא יחזרו ויטילו עלינו עוד משימות, כמו להכין שלטים שולחניים לקראת ישיבת מפקדים או לקטוף עלי נענע טריים לתה עם לימון. שעה שלוש הייתה סיוט. מצד אחד ראינו את האופק, מצד שני הייתה תורנות שירותים. הלכנו לשקם לאכול בגט. בשעה ארבע כולם כבר התכוננו ליציאה אף על פי שהאוטובוס בא רק שעה וחצי מאוחר יותר. העברנו את הזמן אצל המש"קית ת"ש למרות שכולנו הגענו ממשפחות מתפקדות לחלוטין. לחלקנו היו פטורים מעמידה, פטורים מישיבה, פטורים מפטורים. הלכנו לשלישות להציץ בפניהם הצעירות של חיילי הגדוד טרם גיוסם ולבדוק את גיליון ההתנהגות שלהם. כשמישהו היה מועמד למשפט זו הייתה חגיגה. בייחוד כשאותו אומלל קיבל מחבוש. היינו מסתודדים ומתווכחים בינינו האם העונש צודק, או שאולי נזיפה הייתה תגובה הולמת יותר. בשעה חמש הסתובבנו בבסיס כסהרורים והרחנו בדמיונינו את ניחוח אדי המפלט של האוטובוס שיקח אותנו הבייתה. בחמש ועשרים דגל ישראל היה שכון בבטחה תחת כיפת שמים מאפירה בזמן שאנחנו שכנו בבטחה תחת כיפת מזגן האוטובוס. שמחנו לאיד על אלו שנשארו בבסיס. שנאנו את עצמנו על שחשנו שמחה לאיד ולרגע חשבנו שאולי היינו צריכים להישאר במקומם, כמו בבסיס קרבי שלא יוצאים בו יומיות. לפתע נמלאנו אושר על כך שאנו לא בבסיס קרבי וחשנו נעלים יותר ולכן שמחנו שאנו הולכים הבייתה ומשאירים מאחור את אותם מסכנים שיאלצו להעביר את הלילה כשהם מפחדים להיתקל במג"ד על אזרחי בשטח הבסיס.
***
אם קראתם את "ואז הגענו לסוף", של ג'ושוע פריס (שהיה מועמד לפרס הנשיונל בוק אוורד לשנת 2007), אתם בוודאי מבינים מדוע הזדהתי עימו כל כך. הוא אומנם לא עוסק בבסיס צבאי אלא במשרד פרסום שגל פיטורים מעביר את עובדיו על דעתם, אך מפקדות צה"ל אינן שונות מתאגיד רווחי בו צריך למלא את הזמן בלהיראות עסוקים פן מישהו יחשוב שאתה לא ממש נחוץ וישלח אותך למקום שכולו רע.
עובדי המשרד הם אנשים משועממים, קטנוניים, רכלנים, ציניקנים, מטורפים, דפוקים, מאוהבים, עוקצניים, טיפשים, ערמומיים ויצירתיים שהשגרה היומיומית שלהם, המורכבת משהות ממושכת מול מסכי מחשב, ישיבות ומשימות פירסומיות מופרכות מופרת באמצעות עגלות קפה, גיחות למשרדים של עובדים אחרים, ארוחות צהריים, רכילויות משרדיות המתנהלות מאחורי גבם של אנשים (או בפניהם), ובגדול, כל דבר שהוא הכל חוץ מעבודה של ממש.
פריס מצייר את חיי המשרד האפורים בתנופת פרוזה שוצפת, שרוב הזמן משאירה אותך עם חיוך מרוח על הפרצוף, כשלפרקים משתחרר לו צחוק קולני. במהלך הספר (המסופר למרבה המקוריות בגוף רבים ובקו זמן לא ליניארי), מתבקשים עובדי המשרד ליצור מודעה שתצחיק נשים שחולות בסרטן השד. היות והפיטורין מרחפים מעל ראשם כגרדום, הם מאמצים את הפרויקט הבלתי אפשרי לחיקם ומנסים לפצח את ראשם בתקווה לעלות על רעיון.
בניגוד לרושם שעשוי להתעורר מספר העוסק בנושאים קודרים ומדכאים כגון מחלות, מוות, ניכור, שיעמום, אבל, תכלית, חיי שיגרה, עתיד אפור וטירוף, פריס מצליח לקפץ בעליצות מסצנה לסצנה, מסיפור לסיפור, ומדמות לדמות בזריזות וקלילות, בתוך מעטפת קומית, שלא בוחלת מהתעסקות בקטן, בתפל, בלא רלוונטי, וע"י כך מעבירה את השיגעון ותחושת חוסר המשמעות שהם נחלתם של לא מעט עובדי תאגידים. הספר אינו בנוי מעלילה במובן המקובל של המילה אלא יותר מבליל של סיפורים ואבחנות היוצרים מציאות סמיכה המעבירה את טשטוש תחושת הזמן של הדמויות. עם זאת, המבנה הזה יוצר מעין תחושה פופית שאחרי הקריאה גורמת לספר להתנדף מעט מליבו של הקורא.
במהלך קריאת הספר, לא יכלתי להתחמק מלראותו כמעין שילוב בין "מד מן", הרצינית והכבדה עם אנשי הפרסום והנושאים האפלים, לעובדים הקרועים ומשוללי הפוליטקלי קורקט של דנדר מייפלין מ"המשרד", בתוספת איזה ממריץ לא חוקי. הספר רווי בדיאלוגים מבדרים הכתובים באופן כה משכנע שלא אחת הם מעוררי השתאות, כמו גם הסיפורים הקטנים ושלל הרעיונות המבדחים.
אני מודה שלא קל לחבב את הדמויות, ובדיעבד אני לא בטוח שאכן חיבבתי אותן. שמחתי לקרוא על מעלליהן, אך לא בטוח שהייתי רוצה אחד מהם בתור חבר שלי. כפועל יוצא משימוש בגוף רבים, כולם פחות או יותר מוצאים פגמים בכולם, ודי ציניים האחד כלפי השני. מצד שני, ישנה התרה רגשית לקראת הסוף שגרמה לי להבין שבדומה לצבא, מה שעושה את סביבת העבודה לנסבלת הם האנשים.
אישית, ברור לי שלא מעט משנותיי במדים, עברו בשיעמום, עצבים ולעיתים חוסר תכלית משווע, אך גם אם כיום לא שמרתי על קשר ולו עם אחד מחברי לבסיס, הם השפיעו עלי, לטוב ולרע, והם אלו שהפכו את כל שלוש השנים הללו למשמעותיות ונסבלות אחרי הכל.
***
ג'ושוע פריס נבחר לאחרונה במגזין ה"ניו-יורקר", לאחד מ- 20 הסופרים המבטיחים מתחת לגיל 40. בשנת 2008 פרסם בו לראשונה סיפור קצר וחביב בשם "The Dinner Party", העוסק בזוג נשוי שמזמין חברים לארוחת ערב שלא מתפתחת לפי התוכניות. ניתן לשמוע את הסיפור בקולה של הסופרת מוניקה אלי, כשאחריו מתקיים דיון קצר ומעניין יחד עם דבורה טריסמן, עורכת הסיפורת של המגזין.
***
הקטע הבא הוא שיחה בת 13 דקות עם ג'ושוע פריס, במהלכו הוא מדבר גם על ספרו החדש, "The Unnamed", העוסק באיש משפחה החולה במחלה חסרת שם: ברגעים לא צפויים מתעורר בגופו דחף בלתי נשלט לצעוד ולגמוע מרחקים ארוכים. השפעת המחלה המסתורית על חייו ומשפחתו נפרשת לאורך הספר.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, סיפורים קצרים, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ואז הגענו לסוף / ג'ושוע פריס

  1. ד הגיב:

    הצלחת לחקות את סגנון כתיבתו של המחבר באופן מושלם – מדהים!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s