Eeeee Eee Eeee / טאו לין

eeeee-eee-eeee.png

צ'אק פלאניוק אמר לא מזמן בראיון כי אנשים שרוצים לאהוב ספר לפני שקראו בו, בדרך כלל יאהבו אותו גם אחרי. המקרה שלי עם Eeeee Eee Eeee של טאו לין, די עונה על ההגדרה הזו. הוא אפילו גרם לי לצלם שתי תמונות בהשראתו.

הספר הזה הוא בריכה נעימה של דכדוך, יאוש ודיכאון קיומי. אתה צולל לתוכה ושוחה במשך 210 עמודים, בלי שמישהו מוציא אותך לכמה דקות בג'קוזי. אין בספר הזה עלילה של ממש אלא יותר סדרה של התרחשויות, מפגשים ואירועים המרכיבים את חייו של הגיבור, שליח של דומינוס פיצה בשם אנדרו המנהל חיים נטולי עניין, התלהבות, חברים, אהבה ועתיד.

הספר מתרחש ביקום אלטרנטיבי בו הגיוני להיתקל בדובים שכותבים רומן, דולפינים מסמיקים שיוצאים למסעות קטל, חייזרים שעומדים בסמטאות ובסלמאן רושדי (הזכרתי כבר שהם מדברים?). יש משהו אינפנטילי בכתיבה ובהומור של טאו לין, במובן החיובי של המילה. איזו נאיביות מתקתקה ששורה על הכל וגורמת לך לרצות לחבק דברים.

מבחינתו של טאו לין, 24 זה ה- 14 החדש. כמו בגילאי העשרה, גם בגיל עשרים פלוס עדיין כועסים על כל העולם, רוצים להרביץ לדברים, לחסל את אלייז'ה ווד, למצוא איזשהי משמעות בקיום נטול התכלית שמצאנו בו את עצמנו ללא התרעה מוקדמת. וכולם בודדים ועצובים בעולם הזה. איילים, אוגרים ובני נוער בוהים. אף אחד לא יינצל. אפילו לא שון פן.

על מנת להפיג את השעמום, מסגל לעצמו אנדרו קודים התנהגותיים המדגישים את ה- Id שבאישיותו: הוא עושה צחוק מכל דבר, פותח את חלון המכונית תוך כדי נסיעה וצועק "חרא", עושה דברים שתי שניות אחרי שגמר בליבו שלא לעשותם וחושב על רצח המוני. מצד שני, רק המחשבה על לעשות דברים גורמת לו לא אחת להתעייף ("זה קשה מדי"). אבל מה? אני מבין אותו.

eeeee-eee-eeee-2.png

מי מאיתנו לא עשה משהו ואז חשב – מה הטעם? במחצית הראשונה של גיל העשרים, כשאתה עוד לא לגמרי ממוקד בכל הנוגע למה שתרצה לעשות בחיים, אתה עלול להיקלע בינתיים למערבולת של שיגרה נוחה, אפתית ואפורה, שהניסיון לפרוץ מתוכה ולקיים פעילות כלשהי מחוץ למרחב המוגן, עשויה לדרוש ממך תעצומות נפש. הכל מדכא, הכל בודד, הכל חסר משמעות (מה הטעם?).

במקום ליצור קשרים עם בני אדם חדשים, נוהג אנדרו לשחזר במחשבותיו ללא הפסקה קשרים עם אנשים שהכיר, בדגש על חברתו לשעבר, שרה. כמיהתם של בני האדם והחיות הבודדות לקשר הוא נושא רלוונטי מתמיד, בייחוד כשהיום רוב האנשים מנהלים חיים וירטואליים באינטרנט, עם אנשים שאת חלקם אינם פוגשים אף פעם. שלא לדבר על כך שיש משהו מאוד נוגע ללב בחיות עצובות.

ניכר שללין סגנון משלו. יש לו הומור ייחודי ("אני רוצה להרוג את סול בלו"), משפטים או מילים שאומרות הדמויות בנקודה מסוימת שבים להדהד באיזורים אחרים ברומן (חבל רק שזה לא נשמר כך עד סופו), הזרם האסוציאטיבי ההזוי שלו והדיאלוגים הסתמיים מבדרים ביותר, ובשפה לא גבוהה הוא מצליח לייצר אווירה קומית מדוכדכת (לעיתים מצחיקה ממש), כשגם על האירועים הביזאריים ביותר נמסכת איזו עצלות מונוטונית שגורמת לכל להיראות רגיל וטבעי ובשל כך סוריאליסטי.

הספר מוצף בניים דרופינג, בדיחות על סופרים, שחקנים וחיות. נשיא ארה"ב מסלק מישהו ממסעדת סושי משום שלא קרא את פרננדו פסואה. כאלה דברים. לקראת הסוף אתה מרגיש שהרחמים העצמיים של אנדרו מתחילים להיות קצת יותר מידי אבל אז הוא נגמר.

עם זאת, זה ספר שעובר כביכול על חוק די בסיסי: היות וטאו לין משחק עם הזמנים, משחיל אירועים מפה ומשם, כשהכל למעשה אומר פחות או יותר את אותו דבר, הדמות הראשית לא עוברת שינוי. אנדרו אומר, מילולית, לכל אורך הספר עד כמה שהוא משועמם. הוא נכנס לשירותים, מביט במראה ואומר "אני משועמם". מהעמוד הראשון ועד לאחרון. במובן הזה, יש בו משהו מדכא ואף סתמי במידת מה (מה הטעם?), אך הוא מעביר בכך את הרעיון שעומד בבסיס הרומן באופן קומי ונוגע.

יתר על כן, סביר שיהיו כאלה שימצאו את דמותו של אנדרו ילדותית, בלתי נסבלת, שמישהו צריך להוריד לה איזה בוקס הגון שיעורר אותה או יחסל אותה. זה לגיטימי, היא אכן כזו (למרות שאישית חיבבתי אותו). לא בטוח שכל מי שיקרא את זה יהנה להתבוסס ברחמים עצמיים ואולי זה ספר שכדאי לקרוא כשאתה במצב לא מזהיר במיוחד בחיים. אומנם בתום הקריאה חשתי נעים, אך כשנשכבתי לישון התחלתי לחשוב שאולי אני בדיכאון ושזו הזדמנות טובה לראות את "השעות".

בעיני רוחי, אני רואה את הספר הזה הופך לסרט קצר ואינטימי של ספייק ג'ונז. מצד שני, העולם של Eeeee Eee Eeee נראה גם כמו שילוב בין התמימות הילדותית הויזואלית של מישל גונדרי, לדמויותיו הנוירוטיות האבודות של נוח באומבך, למוזרות הקומית הנאיבית של ווס אנדרסון. בפועל, זכויות ההסרטה נמכרו לספרן ניו-יורקי אלמוני בשם קספר ג'רקי שמנסה בימים אלו לגייס מימון (בין השאר מגולשים מזדמנים באינטרנט), ומתכוון לצלם את הסרט בעזרת צוות הספריה שבה הוא עובד. אישית, אני רואה איך הרוח העצמאית משתלבת עם הגישה של טאו לין אבל איכשהו קשה לי להאמין שבסוף ההקרנה נשמע דולפין מוחא כפיים וצועק Eeeee Eee Eeee לנוכח התוצאה.

ואולי כן, מי יודע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, פינת יצירה, קולנוע אינדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על Eeeee Eee Eeee / טאו לין

  1. גזרגמדי הגיב:

    אני פוחדת לקרוא כדי לא להזדהות יתר על המידה ולחוש תחושות עמוקות של דיכאון.אדחה את קריאת ספר זה, למרות שהצלחת לעורר חשק.

    התמונות מעלפות. ישר כוח ברנש ! 😆

  2. מזוקניבליסט הגיב:

    נשמע מרנין. תמיד מצאתי את הדכאון של טאו לין משעשע, התחברתי אליו אבל ברמה לא מנוכרת ככה שלא חשתי שהדיכאון הזה הוא רע בשום מידה. דכאון קיומי חיובי שכזה.

    ד"א, בלי הבלוג הזה לא הייתי מגלה את דייויד פוסטר וואלס ועותק של "A Supposedly Fun Thing I'll Never Do Again" לא היה מחכה לי על השידה, מחליף את הסיפורים הקצרים של פעם ביומיים שמירנדה ג'ולי סיפקה לי בחודש האחרון. אז תודה 🙂

  3. מזוקניבליסט הגיב:

    BTW – אני לא חושב שטאו לין צחק בקשר לדמויות של "ריצ'ארד ייטס"

    http://www.jstor.org/pss/20132775

  4. freak הגיב:

    אוי גדול!
    העמוד הראשון עושה רושם מאוד מצחיק ובהחלט משמר את הסגנון המוכר של טאו. נראה גם שהוא מאוד נהנה להגיד היילי ג'ואל אוסמנט. בהתחשב בעובדה שהשחקן המדובר אכן די מובטל, מעניין לראות האם הוא יסכים לשחק בסרט עפ"י הספר…
    לגבי וואלאס – אין בעד מה, שמח שיכלתי לעזור 😆

  5. פינגבאק: ריצ’רד ייטס / טאו לין | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

  6. פינגבאק: גן עדן עכשיו | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s