משחקי חברה

אני רוצה חברים רומנטיים

אני רוצה חברים רומנטיים. לא חברים-חברים במובן של החלפת נוזלים, אלא חברים שיבשלו בשבילי ארוחת ערב למשל. איזה צלי מספר חמש על שולחן עם מפה פרחונית ונירות ריחניים. בזמן שנלגום ממרק הקרוטונים שאחד מהחברים הרומנטיים שלי יכין עבורי, הוא יסתכל לי בעיניים ויגיד לי עד כמה הוא מרגיש בר מזל שהוא חבר שלי. שאני הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים האלה.

אני רוצה חברים רומנטיים שיחבקו אותי חזק-חזק ולא יעזבו במשך שתי דקות ושלושים ושתיים שניות. חברים שאפשר יהיה להיכנס איתם למיטה ולראות סרט של לואי מאל. אני רוצה שנביט אחד לשני בעיניים בזמן שאנחנו נרדמים. נשכב לנו בחושך, נאזין לצרצרים ונדבר על פוליטיקה, ועל מלחמות ועל סכסוכים בחבל הקשמיר ועל כמה ברי מזל אנחנו שנולדנו בישראל ולא באיזו ארץ מוכת רעב וחולי. אני רוצה שנתעורר יחד לאור הזריחה ושנייבש אחד לשני את השיער עם פן ונעצב אחד לשני תסרוקות אימו מגניבות.

אם הייתי בת, אולי אפילו היינו עושים בדיקת הריון יחד (בהנחה וגם החברים הרומנטיים שלי היו בנות), סתם כך בשביל הכיף, למרות שלא הזדיינו כבר חמישה חודשים עם אף אחד.

friends.jpg

מרחק נגיעה

יש לי חבר שיש לו אחות גדולה שהוא אף פעם לא מנשק על הלחי. למעשה, הוא לא מנשק אותה בכלל. אולי באירועים משפחתיים נדירים, כשהוא היה בן 13 למשל (אבל כמה פעמים דבר כזה קורה?). וזה לא שהוא לא אוהב את אחותו, אלא שיש ביניהם יחסים קורקטיים. קצת כמו רופא שיניים ואסיסטנטית. הם יכולים לחלוק רגעים נורא אינטימיים ביחד, אבל אף פעם לא תראו אסיסטנטית מחבקת רופא שיניים אחרי טיפול שורש למשל. וזה לא שאחותו רוצה שהוא ינשק אותה על הלחי או יחבק אותה (לפחות זה לא משהו שהיא אמרה לו). עושה רושם שאין לה שום בעיה עם זה. היא לא מביעה התנגדות, או אי-התנגדות. כלומר, הם צוחקים סביב שולחן ארוחת הערב, אפילו צופים יחד בטלוויזיה מדי פעם, אבל במידה ואחד מהם נאלץ לעמוד במרכז אירוע משפחתי, הפגנת החיבה המקסימאלית שהם מסוגלים לנפק למען הסובבים אותם היא לחיצת יד הגונה.

גם אני לא מנשק את אחותי. אני פשוט לא מוצא אירוע מתאים לעשות את זה. אולי כשהיא תתחתן. אבל גם אז, רק על לחי אחת.

שקל

לפני כמה ימים נפגשתי עם חברה טובה בביתי וראינו סרט. כשהיא הלכה הביתה גיליתי שנפל לה שקל על הרצפה. מוסרית, מדובר במצב מאוד מבלבל. מה אני אמור לעשות בעצם? להכניס אותו לארנק כאילו כלום? לשלוח לה אס.אמ.אס בהול "היי, נפל לך שקל"?. יכלתי לתרום אותו לעמותה כלשהי אבל יש כל כך הרבה וכולם נראים כל כך מסכנים על קופסאות הפלסטיק השרוטות (בייחוד אלו עם תמונות הילדים הקירחים בכובעי הצמר שלהם) עד שהייתי צריך לשמוע שני שירים ברציפות של בל וסבסטיאן כדי לצאת מהבאסה. נשאתי את השקל בידי והסתובבתי איתו בכל הבית, בעצבנות השמורה לנער מתבגר שעומד לצאת מהארון בפני הוריו הדתיים. הבטתי בשקל. השקל הביט בי. הנחתי אותו על המדף והלכתי לישון.

כעבור מספר ימים אותה חברה מגיעה אלי לביקור על מנת לצפות בסרט נוסף. הביקורים שלה לא כאלה תכליתיים, אנחנו אפילו צוחקים קצת לפני ומתעדכנים בהופעות אינדי באינטרנט. רגע לפני שאנו ניגשים לסרט, אני נזכר בשקל האבוד ומגיש לה אותו. "מה זה?" היא שואלת אותי. "נפל לך שקל בפעם האחרונה שהיית פה. הנה הוא. השקל שלך". היא מסתכלת עלי ואז על השקל ואז שוב עלי והפנים שלה מלאות בכל כך הרבה בוז שאני מרגיש כאילו עוד רגע היא עומדת לירוק לי בפרצוף. עד סוף הסרט היא לא הוציאה מילה למעט הרעש שעלה מגריסת הבסלי גריל מבין שיניה.

אתמול אבא שלי יצא לקנות עיתון והיה חסר לו שקל. נתתי לו. כשהוא חזר, גיליתי בטעות בין שלל מודעות האבל שם של בחור שלמד איתי באותה שכבה בתיכון. מחר תתקיים הלוויה ואני מתכוון ללכת. העניין הוא שאם החברה שלי לא הייתה מפילה את השקל על הרצפה, לא הייתי יודע שהוא מת. זה גרם לי להבין שלפעמים, כל מה שמפריד בין חיים ומוות הוא שקל. שימו לב לכסף שלכם. 

אנטואן

היה לי חבר שקראו לו אנטואן. הוא לא התחיל כחבר אמיתי. כשהייתי ילד, נהגתי לדמיין את עצמי מנהל איתו שיחות ואנטואן היה עונה לי במבטא צרפתי כבד עם המון שגיאות חינניות בעברית. הוא נהג לטעון ש"הבחורות בישראל לא יודעות מתלבשת" ושבארץ לאף אחד לא היה כוח לצאת לשום מהפכת סטודנטים כי כולם היו יושבים בבית וצופים בגלגל המזל או מכינים עבודות סמינריוניות עם שאלות בנושא מיקרו כלכלה. אנטואן היה גרוע במספרים והוא אף פעם לא ידע להסביר לי מה זה מיקרו כלכלה. אבל לפחות הוא לא נטש אותי. הוא אירח לי חברה בכל אותן ארוחות ערב משמימות, כשהורי עבדו עד מאוחר, וסיפר לי בדיחות מתחת לשמיכה, בלחש, שאף אחד לא ישמע. אהבתי את אנטואן והוא אהב אותי. נהגנו להקים אוהל צופים בחדרי. היינו זורקים עליו מבחוץ פיג'מות עם דובונים ומאירים אותו מבפנים בפנס כדי ליצור תחושה אותנטית של ג'ונגל. אנטואן היה אומר לי: אל תפחד, זה לא באמת. ואני אמרתי לו: אבל אני כן פוחד, כי גם אתה לא באמת. ואז הוא נעלם.

עשר שנים מאוחר יותר, בחור בשם אנטואן הציע לי חברות בפייסבוק. כמובן שהסכמתי. ציפיתי שהוא יהיה בלונדיני, עם שומה על הצוואר, צמחוני שיוצא להפגנות נגד תאגידים מושחתים עם מוּדעוּת גבוהה למחיר המוסרי שמשלמות חברות הנותנות לגיטימציה ללבישת פרוות אמיתיות. הצטערתי שפגשתי אותו. עדיף היה לו נשאר חבר-פייסבוק. היה לו שיער שחור עם מפרצים עמוקים. השיניים שלו היו עקומות וקצת צהובות עם צחוק חזירי שגרם לי אי נוחות רבה. דיברתי איתו על נושאים מדכאים כמו הכיבוש, חללי צה"ל ומקדונלדס. הכל רק שלא יצחק. הוא אפילו לא היה מעולם בצרפת והמבטא שלו נשמע מזויף ולא משכנע. קצת לפני שנפרדנו דפקתי לו אגרוף באף וברחתי. אני חושב שהוא נפל על הרצפה וצעק לי משהו כמו "בן זונה" אבל לא הייתי בטוח כי הוא החזיק את האף ממש חזק וזה גרם לו להישמע כאילו הוא אומר: "כן, תודה". כשהגעתי הביתה מחקתי אותו מקבוצת החברים שלי בפייסבוק. כאילו לא היה קיים מעולם.

הסרט האהוב עליו בכל הזמנים

יש לי חבר שהסרט האהוב עליו בכל הזמנים הוא "החתונה של החבר שלי". הבנאדם פשוט חולה על הסרט הזה. אפילו ביומולדת שלי לפני שלוש שנים הוא גרם לכך שאקרין אותו (למרות שלא ממש זכור לי שרציתי). אני אוהב את ג'וליה רוברטס אבל הוא ממש אוהב את הסרט הזה. ברגעים מסויימים בחיים, הוא אפילו מצטט לי משפטים מתוכו. This Too Shall Pass, הוא אומר לי ברגעים קשים. לרוב, באותם רגעים, אני לא בדיוק מעשן סיגריה על גבי דלת של בית מלון לאחר שניסיתי לרצוח את קמרון דיאז במשך שעה וחצי עם החבר ההומו שלי, ובכל זאת, רגעים קשים הם רגעים קשים.

גם לחבר שלי היה רגע קשה. אותו חבר שהסרט האהוב עליו בכל הזמנים הוא "החתונה של החבר שלי". זה היה כשאחיו חגג בר מצווה, וכל האורחים מצרפת ופלורידה הגיעו והאירוע היה יוקרתי, עם מקומות שמורים והגשה עצמית ומארח שהסתובב בין אנשים בחליפות פינגווין ושאל אותם האם הכל בסדר (מה לעזאזל יכול להיות לא בסדר באירוע שעולה כמו שנת לימודים בבינתחומי?). מסוג האירועים שאתה צריך לאשר את ההזמנה שלך לפני שאתה מגיע. בכל אופן, האימא של החבר הזה מחכה עד שהאורחים יסיימו את המנה שלהם ואז היא תופסת את המיקרופון ומקדישה לבן שלה שיר. היא מדווחת לכולם שזה השיר שהבן שלה הכי אוהב והוא מתוך הסרט שהבן שלה הכי אוהב בעולם. החתונה של החבר שלי. חבר שלי רוצה לקבור את עצמו. ואז היא שרה. לא לפני שהיא קוראת לו להצטרף. אחרי שכל האפיזודה הזו נגמרה ניגשתי אליו ואמרתי: This Too Shall Pass. מיותר לציין שמאז אנחנו לא בקשר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, כללי, פלאש פיקשן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על משחקי חברה

  1. גזרגמדי הגיב:

    אני שמחה שהשקלים שאני מאבדת נותנים לך השראה.

    הסיפור האחרון תותח.
    ישר כוח,המשך כך ! 😡

  2. לזרבוי הגיב:

    ברור לך שזה היה הפוסט הכי טוב שכתבת עד כה, כן?

  3. freak הגיב:

    Well Thank U! 😛

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s