בשבוע שעבר

האיש המדמם

בשבוע שעבר חלפתי על פני אדם זר בחנות ולפתע הבחנתי שאחת מאצבעות ידיו שרוטה, בוהקת מזיעה ומדממת. הוא היה מבוגר, לבוש בגדי סחבות ירוקים עם כובע גרב לראשו והדיף ריח חריף במיוחד. הוא ניגש לעמדת המילונים והשיחונים ובהה. מבט נוסף באיש המשונה חשף כי גם צווארו היה מכוסה חתכים בוהקים ושלולית דם נקוותה סביבם כמו צבע מים שנשפך על דף במרוכז מבלי שהתייבש. הוא ניגש אלי כדי לשאול על מילון כלשהו. הסתובבתי.

ואני שואל אתכם, איזה מן בנאדם נורמלי, שנראה בבירור כי שרד לא מכבר איזשהי תגרה בפאב מעופש או לכל הפחות תאונת דרכים בינונית, נכנס לחנות ספרים כאילו כלום ומחפש מילון? אני מוכרח להודות שמסירות שכזו לשפות לא ראיתי אפילו אצל המורה הלהוטה ביותר ללשון. ואולי הוא בכלל היה זומבי. נשמע הגיוני באותה מידה.

הכסא

בשבוע שעבר, לאחר חיפושים מתישים של למעלה מחצי שנה, מצאתי לעצמי כסא. לא סתם כסא – כסא מדגם הרינגטון שנותר בבדידותו בסניף שכוח אל באופיס דיפו בחולון, שהיו צריכים להעביר אל הסניף בו נחתתי. שילמתי מראש וכעבור שלושה ימים (שהיו אמורים לקחת יום, אבל הרי זה לא שמישהו טרח לעדכן אותי), הגענו, אנוכי ואימי, לקופה הראשית בכדי לאסוף את החבילה. אימי ניגשה אל הדלפק, בחזיתו עמדו שלוש צעירות בווסטים אדומים נוראיים, ופנתה אליהן בחגיגיות בהצהרה: "שלום בנות, באנו לקחת את הכיסא!". לפי המבט ששלושת הבנות תקעו באימא שלי אפשר היה לחשוב שהן בוהות במיצג של דמיאן הירסט. זעזוע של השתאות מהול בגועל.

ואני שואל אתכם, איפה החיוך, איפה הלבביות, איפה ההתלהבות, איפה האושר שבלראות אדם שחיפש כיסא במשך יובלות ולבסוף קיבל כיסא בצבע כהה יותר משהזמין, שלקח לאבא שלו שעות להרכיב ושלבסוף הוא לא תומך בגבו בצורה מספקת לחלוטין. אני לא חושב שמדובר בדבר מוגזם מידי לבקש.

הגב

בשבוע שעבר שלפתי ללקוח מהמדף התחתון ספר צילום יאכטות שהוא רצה להניח על שולחן המתנה במשרדו, תוך כדי שאני עוזר למישהי למצוא ספר על החלטות רציונליות בטלפון. פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, חשתי באפקט ים סוף על גבי. כאילו מישהו אשכרה חבט בי עם מקל ופער את גבי לשתי חזיתות. במקום לצרוח מכאב, העמדתי פנים כאילו אני ממש מתרשם מהנעליים של הבחור עם היאכטות והלכתי לכיוון המשרד. הנקודה היא, שכשהלכתי לחפש את אותו ספר על החלטות רציונליות, ידעתי בוודאות שהוא חסר ובכל זאת הלכתי. פעלתי בצורה כה לא רציונאלית, שאנשים אחרים אף היום מגדירים כמפגרת, והתוצאה לא איחרה לבוא.

מסקנה: תפעלו בהיגיון או שאחרת גם אתם תיאלצו לקחת כדורים קטנים וירוקים שיוצרו בספרד שעשויים לחסל סוס אם תתנו לו מספיק מהם.

Make It Rain

בשבוע שעבר (או שמא לפני שבועיים), בסביבות אחת בצהריים, החל לרד גשם על עירי. זה היה כל כך משמח ולא צפוי (לפחות למי שלא צופה בתחזיות מזג אוויר), עד שזחלתי מתחת לפוך, עצמתי את עיני, חשבתי על חלום מוזר ומאוד נעים שהיה לי בלילה (או שמא החלום התעורר מספר ימים לאחר מכן), והאזנתי לטיפות הגשם מתדפקות על החלון. הרחתי את הניחוח המתכתי של הגשם ונימנמתי קלות. זה היה טוב.

צעיר לנצח

בשבוע שעבר הייתי צעיר בשבוע. פי איך שהזמן טס.

פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, כללי, פלאש פיקשן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על בשבוע שעבר

  1. יוני הגיב:

    זה פוסט טוב.🙂

  2. מזוקניבליסט הגיב:

    פלאשים לפרצוף.. תהיתי לעצמי אם אתה כותב סיפורים כמו שאתה אוהב סיפורים, שמח לראות שכן

    טאו לין היה גאה ב"make it rain"
    מירנדה ג'ולי הייתה גאה ב"הגב"
    תהיה גאה ב"האיש המדמם"
    🙂

  3. ז'ניה הגיב:

    יפה לך ככה

  4. freak הגיב:

    שיואו, איזה חמודים כולכם.
    תודה! 😆

  5. שירה הגיב:

    גם אני גאה ב-Make It Rain!

  6. גזרגמדי הגיב:

    אכן פוסט מעורר גאווה ותאווה. גשם,דם ויאכטות. כמה ריגושים עבודה יכולה להכניס לחיי אדם,רק אנחנו יודעים ..😆

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s