שם לי בצל – עשרת הגדולים (06/05/10)

האמת, כבר הרבה זמן לא היה רצף פיגוזי כל-כך של ספרים כמו בשבועיים האחרונים: היסטריית דמדומים מגיעה לשיאה עם הוצאת "שחר מפציע", החלק הרביעי בסדרת הלהיט של סטפני מאייר; ארווינד אדיגה, זוכה פרס מאן בוקר על "הטיגריס הלבן", שב עם ספר חדש בשם "בין הרציחות"; יורם קניוק מגיח עם תש"ח, ספר המתאר את זכרונותיו ממלחמת השחרור; וורג'יניה וולף רואה אור מחדש עם "פלאש", המתאר את חייה של המשוררת הוויקטוריאנית אליזבת בארט בראונינג (1806 – 1861), דרך עיניו של כלב הקוקר ספאנייל שלה; וסילביה פלאת' מוציאה את ראשה מהתנור כדי להגיש לנו את "המטבח של גברת דובדבן", אוסף של שלושה סיפורים לילדים מאושרים במיוחד.

וכמובן, ישנם את עשרת הספרים הבאים שמעוררים חשק עז להתנתק מהציוויליזציה (כאילו שחסרות סיבות לעשות את זה), ולחיות על קרקרים, דג מלוח, צ'אי ומנורת קריאה. הרטיטו את הצלוליט שלכם במחיאת כף, כי הנה הם עולים לבמה.

10-6-bk.png

10. מאוס / ארט ספיגלמן

שני חלקי יצירת המופת של ארט ספיגלמן, המככבים כדרך קבע במקום הראשון של כל מצעד נובלות גראפיות שמכבד את עצמו, רואים כעת אור בעברית. כשהיהודים מיוצגים ע"י עכברים והנאצים על תקן חתולים, "מאוס – אבא מדמם היסטוריה" וכן חלקו השני "וכאן החלו צרותי", מגוללים בפריימים דחוסים בשחור-לבן את סיפור הישרדותו של עכבר באירופה של היטלר, וכן את מערכת יחסיו עם בנו בצל ההיסטוריה החשוכה. עדות נוספת לכוחו של המדיום הייחודי הזה, שלא מקבל את ההערכה המגיעה לו, המציג דרך רעננה להתמודד עם הבנאליות של הרוע.

9. בדידותם של המספרים הראשוניים / פאולו ג'ורדאנו

פאולו ג'ורדאנו הוא בחור צעיר (שכמו פול אוסטר ואנדריי קורקוב, יצא ספרו בסמוך לפסטיבל הסופרים הבינלאומי בו הוא משתתף), בן 28 בסך הכל, שכבר הספיק לגרוף את פרס קמפיאלו (בקטגורית ספר ביכורים) ופרס סטרגה על "בדידותם של המספרים הראשוניים" (דרמה מלנכולית העוסקת בחייהם של גבר ואישה שאירועים טראומטיים שחוו בילדותם הותירו בהם מטענים רגשיים הקושרים ביניהם אך גם מובילים לפרידתם במהלך הזמן), בעל תואר שני בפיזיקה של כוחות היסוד, ובעל מלגה לדוקטורט בפיזיקה של חלקיקים אלמנטריים. ווש. לזה אני קורא הספק.

8. מנקודת מבטו של העשב / אנדריי קורקוב

לפני מספר שנים הגיעה בת-דודתי האהובה לביקור חטוף, במהלכו שלפה מתיקה ספר צנום וצהבהב בשם "המוות והפינגווין". הספר נשמע מזמין ביותר, וכך מבלי לחשוב פעמיים חטפתיהו מידיה. הוא סיפר על סופר רוסי שכותב הספדים לאנשים שטרם מתו, ומגדל פינגווין מחמד בשם מישה. ההומור היבש, המסתורין העמום, והעלילה המעט ביזארית התחבבו עלי מאוד (אף עפ"י שלעיתים, הודות לשגרת חייו המאוד מצומצמת של הגיבור, הוא סובל מרגעים קלים של שיעמום). כעת רואה אור ספר נוסף של הסאטיריקן הרוסי, אנדריי קורקוב, המורכב מאוסף סיפורים קצרים. הכינו את הוודקה.

7. כפור / שמעון אדף

את חציו הראשון של "פנים צרובי חמה", ספרו העלילתי הקודם של המשורר הג'ינג'י, מאוד אהבתי – הנגיעות הפנטסטיות שבו, בשילוב השפה העשירה, הריאליזם והשאלות שהוא עורר היו פשוט מכשפים. גם ההתייחסות המפרגנת לבאפי הייתה מרנינה. מעניין האם יצא לאדף לקרוא את "בלאק הול", הרומן הגראפי של צ'רלס ברנס, כיוון שהפתיחה המתארת את עלילת ספרו החדש "כפור" די הזכירה לי אותו: "בעוד חמש מאות שנה בתל אביב, מתגלים בכמה תלמידי ישיבה סימנים המעידים על כך שהם עוברים שינויים גופניים מסתוריים". הסיפור, כמובן, משתלשל לכיוונים אחרים לחלוטין ומשלב בין השאר: משורר מסתורי המשמיע את שירתו בעולם האוסר על כך וגאון בתורה המחפש תרופה למחלתם המוזרה של התלמידים, במסגרת עלילה עתידנית-פנטסטית-בלשית. אין ספק כי אדף הוא יוצר אחר ומעניין בנוף הספרות הישראלית וכך, עושה רושם, מצטייר גם ספרו הנוכחי.

6. בלתי נראה / פול אוסטר

על אף שעירית לינור חרצה אתמול ב"מילה האחרונה", כי פול אוסטר הוא סופר מזעזע ונפוח, שעושים לו הנחה משום שהוא חתיך, אני אסכים שלא להסכים איתה (אם כי בדרך כלל השנינויות שלה נערצות עלי באופן אישי), ולמרות שספרו הנוכחי "בלתי נראה", כבר הופיע בעבר במדור זה, עכשיו הוא גם יוצא לחנויות מתורגם ואטרקטיבי מתמיד.

1-5-bk.png

5. פתאום דפיקה בדלת / אתגר קרת

הכריכה של הספר החדש של אתגר קרת מזכירה לי שיר של ברייט אייז (למרות שמדובר בתמונה משעשעת הנתונה לאינטרפרטציות מגוונות). בכל אופן, אחרי הסיפורים הקצרים של קלי לינק, והסיפורים הקצרים של מירנדה ג'ולי שאני קורא מדי כמה ימים, אפשר לומר שאני בתקופה של סיפורים קצרים, למרות שמה שאני קורא עכשיו הוא לא קצר בכלל. אבל אתם מבינים את הכוונה. "פתאום דפיקה בדלת", "צ'יזוס כרייסט", "לילנד" ו"איזה חיה אתה?" יעשו לכם חשק להתחיל, ואחרי "מסטיק", כבר תתחננו לעוד.

4. ביום שהמוסיקה מתה / אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה הוא הסופר בעל השם הכי מקורי בישראל, שלא לדבר על יצירותיו העשירות, הרעננות והמדליקות. "עולם הסוף" (בעריכתו של שמעון אדף), המתאר את קורותיו של אפילוגן שיוצא לחפש את אשתו בעולם הבא, הוא ספר שמאוד אהבתי (מה שלמרבה האירוניה קשה לומר על הסוף שלו); "הקטרקט בעיני הרוח", שעוסק ברוצח סדרתי המחסל סופרים מתחילים, הכיל גם הוא לא מעט הברקות (אם כי לטעמי יכול היה לעבוד לא פחות טוב גם כאוסף סיפורים קצרים. מה לעשות, יש לי בעיה עם הסופים שלו). על אף שכתיבתו יוצרת לא מעט פסקאות פתלתולות שלא פעם ייחלתי כי מישהו יתקע בהן נקודה כעבור שלוש שורות, גפלה הוא סופר עם תנופה ובעל שק רעיונות בלתי נדלה.

אני מודה שלא היה לי כוח ל"מאחורי הערפל", אבל הרומן החדש שלו כבר נשמע סופר דופר מסקרן. בשנת 1948 מגיע נער מסתורי לעיירה בשם אינוביל וכותב בתיקיהם האישיים של תושביה את התאריך בו ימצאו את מותם. כמה שנים מאוחר יותר, פותחת נערה בת שמונה עשרה את תיקה ומגלה בו בשורה גורלית. מה שהיא עושה מאותו הרגע, הוא –

3. מסתרי פיטסברג / מייקל שייבון

chabon.jpg"ילדי פלא" של מייקל שייבון הוא אחד הספרים האהובים עלי בכל הזמנים. זה עשוי להשמע משונה אבל לא ממש איכפת לי. אני אוהב את האנושיות, ההומור והדמויות שבספר הזה. את הסיפורים הקטנים השזורים בו, את הנושאים שהוא עוסק בהם, את האווירה השורה עליו ואת האופן שבו הוא כתוב. גם את הסרט המבוסס עליו אני אוהב מאוד והוא אולי בין הסרטים שראיתי הכי הרבה פעמים עד היום. מייקל דגלאס, בין השחקנים האהובים עלי ביקום, נותן את אחת מתצוגות המשחק הכי מדויקות שלו. Things Have Changed, הוא שיר הנושא זוכה האוסקר מתוך הסרט, והוא אחד השירים היותר אהובים עלי של בוב דילן. פשוט כך. מעגל קסמים.

מצד שני, הייתה תקופה שניסיתי לקרוא את "איגוד השוטרים היידים" של שייבון ולא ממש הלך לי. "מסתרי פיטסברג", הוא ספר שכתב שייבון בשנת 1988, כשהוא בן 23 בלבד, במקור כעבודת מ"א בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה שבארוויין. הספר זכה לבסוף לפרסום והצלחה (כולל עיבוד קולנועי), וכעת הוא רואה אור בעברית. אני נוטה להאמין שהוא קרוב יותר בסגננו ל"ילדי פלא" וזה מאוד משמח אותי. הוא מגולל את קורותיו של סטודנט בשם ארטי אשר במהלך קיץ בפיטסבורג נקלע למשולש אהבה כשבקצה אחד ניצבת לה סטודנטית לצרפתית ובקצה השני גיי מקסים בשם ארתור. ברקע מהדהד מותה המסתורי של אימו ויחסיו המורכבים עם אביו.

הספר עצמו שכב מזה זמן רב במערכת "עם עובד", כפי שניתן ללמוד מתוך הראיון המרתק עם פרופ' משה רון, מתרגם ומעורכי ה"ספרייה לעם" בהוצאת "עם עובד", שפורסם בסוף 2007 באתר וויינט (הידעתם למשל שזכויות התרגום על "מייסון ודיקסון", הרומן התקופתי המטורף של תומס פינצ'ון, נרכשו ע"י זמורה-ביתן? העובדה שהדבר הזה לא ראה אור עד היום הוא שערורייתי בעיני. הוא מדבר שם גם על רוברטו בולניו, דניס ג'ונסון – שספריו רואים כיום אור ב"בבל", ועל הסופר הסיני יו` הְוֳא, שנמצא בימים אלו בארץ, גם הוא לרגל פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים).

2. לרקוד לרקוד לרקוד / הרוקי מורקמי

מלונות אהבה? היו לנו כבר ב"אחרי החשיכה", איזור דמדומים שבין המציאות למה שמעבר לה, נתקלנו כבר ב"קורות הציפור המכאנית", חיות? הצחקתם לי את הצפרדע המדברת מ"ריקוד האדמה". אבל "לרקוד לרקוד לרקוד", הוא סיפור בלשי סוריאליסטי שנכתב בכלל כסוג של המשך ל"מרדף הכבשה" ב- 1988, ומה מורקמי אשם שהתימות, הדימויים והתפאורה שלו מלווים אותו בלא מעט מיצירותיו, כי סוס מנצח לא מחליפים, והסוס הזה הוא אותו סוס שסטפני וסטפן רוכבים עליו בחלומות, סוס שהוא למעשה הזיה המרחפת בתודעת הקריאה במורקמי, אותו מורקמי שאנו עתידים לראות אף ספר מתורגם נוסף שלו בעתיד הלא רחוק (כשההימור שלי הוא "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה?"), אעפ"י שמה שאנחנו באמת רוצים לראות הוא את היצירה המונומנטלית והמסקרנת עד להתפקע שלו 1Q84

1. לצאת מהמאה העשרים / מישל וולבק

רק המחשבה על ספר חדש של מישל וולבק – גם אם הוא רק בן 98 עמודים, וגם אם הוא רק אסופת טקסטים (כולל נובלה בשם "לנזרוטה"), וגם אם הוא רק מ- 2002 – מעוררת בי סיחרור חושים מהיר יותר מדיסק הנצרב במהירות 52. וולבק הוא המאהב הצרפתי שלי, האדם שגרם לאיגי פופ לשיר בצרפתית, האיש שהפרוסה שלו תיפול לעד על הצד עם הממרח, שספריו מכילים 50% סקס רע, 10% סגירת חשבונות עם אימו, 10% מיזוגניות, 10% ירידות על האיסלם ו- 20% פסימיזם, אך כולו מאה אחוז של רעיונות וכישרון המפליא לבטא את העליבות שבקיום האנושי. הוא הנהג שאני רוצה לשבת לצידו, להריח את העשן המסתלסל מסגרייתו המסרטנת, ולצאת עימו מהמאה העשרים בשעטה עד ששנינו נתרסק בעץ.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים קצרים, שִם לי בצל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על שם לי בצל – עשרת הגדולים (06/05/10)

  1. גלי הגיב:

    עשית לי חשק לאתגר קרת ומורקמי.. תודה על כל ההמלצות! ו-"מסתרי פיטסבורג" ספר נהדר

  2. גזרגמדי הגיב:

    הרטיטו את הצלוליט שלכם במחיאת כף ! המשפט הזה גרם לי לשעשוע עמוק, צחקתי בקול רם והערתי את הארנב שלי.יופי,עכשיו הוא יחרבן.

    פוסט נפלא. אתגר החדש לא מאכזב, כל סיפור ממתק. מאוד בא לי על מסתורי פיטסברג.

    ולגביי מישל וולבק, שכחת כמה אחוזים של שובניזם טהור ומזוקק,לא ?

  3. קאז הגיב:

    הספר של שיבון לא טוב. לא רק בהשוואה לגבי שאר ספריו אלא באופו כללי . סתם ספר של נער מתלהב שגדל להיות סופר מעולהץ.אל תטפח ציפיות . לעומתת זאת, לנזרוטה אומנם מרגיש כאילו כבר קראנו אותו ( שוב אותה דמות וולבקית של רווק מבואס) אבל זה תמיד כיף ותכלס מעולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s