WHERE IS MY MIND

vic.jpg

התחושה הזו שקשה להגדיר

הידיעה על התאבדותו של מארק לינוקס (ספרקלהורס) בתחילת השבוע תפסה אותי בהפתעה. גם הידיעה על מותו של ג'יי ריטארד (מלפני מספר שבועות), לא ממש עשתה לי טוב על הלב. לעומתם, הידיעה על התאבדותו של ויק צ'סנאט השפיעה עלי אחרת.

בעוד שאת "Blood Visions" ו- "Watch Me Fall" של ריטארד כבר יצא לי לגלגל על האוזניים, ואף הסוס סיפק לי רגעים של הנאה עם "Dark Night Of The Soul", ו- "It's A Wonderful Life" (שכולל את הדואט האהוב עלי עם טום ווייטס), את צ'סנאט לא הכרתי יותר מדי, ולמעשה רק עם היוודע מותו זכיתי להחשף לחומרים הכואבים שלו (שהם מאוד מומלצים, דרך אגב).

מעבר לעיסוק באמני האינדי הספציפים הללו, עולה כאן פרדוקס מסויים: מצד אחד, ישנם אמנים ייחודיים שאינם זוכים לחשיפה נרחבת בחייהם אך מותם עשוי לזכות אותם בהכרה רחבה יותר הודות למאמרים והספדים החושפים את יצירתם לקהל שלא היה מודע לקיומם קודם לכן. מצד שני, אם היצירה שלהם מדברת אליך, אתה לא יכול שלא להצטער על שהלכו לעולמם וכעת לא תזכה לשמוע מהם שוב.

כך שנשאלת השאלה: מה יותר חשוב – האמן או יצירתו? האם עדיף אמן-נפלא-חי שאתה לא מכיר או אמן-נפלא-מת שאתה מכיר אך לא תזכה לראות יותר לעולם? בשני המקרים, מדובר בהחמצה.

***

מציאות עולה על כל דמיון

כל דבר שמישהו יאמר על התבטאותו של סכנדר קובטי (אחד משני הבמאים של "עג'מי"), עשויה להוציא אותו או גזען או שמאלן ואם יש משהו שממש לא בא לי לעסוק בו בבלוג הזה זו פוליטיקה. ובכל זאת, יש משהו אירוני בתגובה לא סובלנית על אמירה הנובעת מתחושה קשה של חוסר בסובלנות.

במהלך השנים האחרונות עלו בארץ שורה של סרטים ישראליים היוצאים נגד מדיניות ממשלתית / פעולות צבאיות / יחס לזרים. כשהמחאה או הביקורת מגיעות במסגרת מדיום אומנותי, צופים עלולים לחוש הזדהות. אם הם לא מסכימים עם התוכן, הם עשויים להיות סלחניים ומפרגנים במידה והיצירה זוכה להכרה בינלאומית, הרי אין כמו קצת גאווה לאומית לשיפור כאבי גב. מצד שני, כשאותה ביקורת נאמרת בצורה מפורשת, ללא פילטרים, אנשים לוקחים את זה קשה ועשויים להגיב בצורה הרבה יותר חריפה, מתוך תחושת עלבון אישי.

אם כך, מהו למעשה כוחו של המדיום האומנותי? האם הוא משני למציאות ומחליש את האמירה (בכך שהוא ממסך אותה ומאפשר לאנשים לפרשה בצורה כזו שתתלבש על השקפת עולמם) או שמא הוא מטמיע אותה בעורמה ובכך משפיע על המציאות?

נאמר לדוגמא שהייתי אלמנה זקנה שגרה בלופט יוקרתי בת"א עם ארון בגדים מלא עד להתפקע במעילי פרווה של נמרים מתים וזברות שחוטות, וסרט ישראלי במימון המדינה היה יוצא כנגד שימוש בפרוות וזוכה למועמדות בפרס יוקרתי. האם זה אומר שהסרט מייצג אותי? בוודאי!

א. אני ישראלית.

ב. אני מזועזעת מהאכזריות וההתדרדרות המוסרית של החברה האנושית.

ג. גם אני אוהבת חיות (אני אפילו לובשת אותן!).

אך מה אם רגע לפני התחרות, כלבתה של אחת היוצרות הייתה הופכת לז'קט וורסאצ'ה אופנתי, מה שהיה גורם לה לצאת באמירה כי צריך לפשוט את עורם של כל בני האדם שלובשים פרוות? או! עכשיו כבר הייתי עצבנית. כיצד היא מעזה הנבלה, להסית עולם שלם כנגדי בעוד היא אמורה לייצג אותי בפני העולם? כאילו מה, היא חיה בסרט?

***

joe.jpg

לא, זהו לא סטיבן קינג אחרי מתיחת פנים כי אם בנו הסופר, ג'ו היל.

ב- 2007 יצא בעברית ספרו "קופסה בצורת-לב", שעסק באליל דת' מטאל מזדקן שמתוך נטיה לאספנות פריטים ביזאריים, רוכש חליפה רדופת רוח המשבשת את חיו.

ספרו החדש, "קרניים", עוסק באדם המגלה לחרדתו כי צימח זוג קרניים לראשו, מה שמעורר באנשים נטיה לא מחמיאה להתוודות בפניו על הצד האפל שבהם.

להלן ראיון עם הבנאדם היחידי שהסיפורים ששמע לפני השינה היו כנראה מפחידים יותר מהסיוטים שלו.

***

גם דון דלילו שולף ספרון חדש (וצנום) בשם "נקודת אומגה". המעניין הוא שמה שהניע את דלילו לכתוב אותו היה מיצג של דגלאס גורדון בשם "פסיכו ב- 24 ושעות", שראה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק. מדובר למעשה בהקרנת סרטו של היצ'קוק בקצב של שני פריימים לשניה כך שהצגתו במלואו עורכת יממה שלמה וחושפת פרטים שלא ניתן להבחין בהם בצפיה רגילה. מייצגי וידאו נוספים של גורדון כוללים גם קטע בהילוך איטי מתוך נהג מונית, ותצוגה של טקסט קצר המספר על מדען שגילה כי ראשים שנערפו ממשיכים לחיות עד 30 שניות מהרגע שנקצצו. מנקודה מסוימת, בכל 30 שניות האור כבה. קריפי.

***

Imperial Bedrooms של ברט איסטון אליס יראה אור ב: 15 ליוני. אני מוכרח לקנות לי לוח עד.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, מוסיקה, ספרות היא רכילות, שִם לי בצל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על WHERE IS MY MIND

  1. שירה הגיב:

    "לא, זהו לא סטיבן קינג אחרי מתיחת פנים" – חהחהחה!

    לא ראית את התגובה שכתבתי בפוסט הקודם? אני מחכה ומצפה למענה.

  2. freak הגיב:

    אל דאגה, בהחלט שמתי לב והתגובה שלי תגיע במסגרת פוסט מסודר בהמשך. מה שכן, אני מסכים שיש משהו ייחודי באופן ההבעה של וואלאס שאותי אישית מצליח לרתק. רואים שהוא חש אי נוחות מול המצלמה, שזה אולי משונה בהתחשב בדיבור הרך והרגוע שלו. מוצא חן בעיני שהוא לא סתם שולף איזו תשובה אלא מעבד את השאלות בראשו (אפשר ממש לראות את זה) והוא גם מודע מספיק לאיך הדברים שהוא אומר עשויים להיתפס בפני הקהל שצופה בו.
    נ.ב את Mister Squishy עדיין לא קראתי (אך בהחלט אעשה זאת בקרוב). הוא לקוח מתוך קובץ הסיפורים האחרון שלו, Oblivion, ופורסם במקור בשנת 2000, תחת שם העט אליזבת' קלם במגזין הספרותי "מקסקוויניז" בעריכת דייב איגרס. את בלייק באטלר לא הכרתי עד כה, אבל Scorch Atlas נשמע (ונראה) כמו משהו שממש מתחשק לי לבדוק. אם יש לך עוד פרטים עליו יהיה מאוד משמח לשמוע.

  3. שירה הגיב:

    האמת היא שמאז שהתחלתי לצפות בריאיון איתו (ועדיין לא סיימתי, אגב) זה פשוט רודף אותי. הדברים שהוא אמר בליווי המבטים והבעות הפנים והתסכול התהומי שלו… אני לא אגזים אם אומר שזה ממש מכביד עליי ואני חושבת על זה מאז כמה פעמים ביום.

    לגבי Scorch Atlas – הוא אכן משהו מיוחד. בלייק באטלר הוא אחד מהכותבים הראשיים בבלוג המצויין HTMLGIANT והוא מתחזק גם בלוג משל עצמו (תריץ חיפוש בגוגל, אני לא רוצה להציף לך את חלון התגובות בקישורים).

    והנה ריאיון טרי איתו –
    http://www.3ammagazine.com/3am/blake-butler-a-belated-primer/

  4. שירה הגיב:

    אוקיי, הרגע סיימתי את החלק האחרון של הראיון (!DAMN) ועלה לי רעיון שבמקום שתתחיל לקרוא את Infinite Jest ותכתוב כאן את הגיגייך לגביו, אפשר לפתוח בלוג במיוחד עבור העניין הספציפי הזה ולהחליט על תאריך שבו מתחילים קריאה משותפת (?). אני בטוחה שלפחות עוד שניים וחצי אנשים יהיו מעוניינים. לא, ברצינות עכשיו, זה דווקא נשמע לי רעיון טוב כי הספר הזה הוא חתיכת פרוייקט.

  5. freak הגיב:

    האמת שזה רעיון מעולה! קיים כבר בלוג כזה, דרך אגב, שנקרא "קיץ אינסופי" (http://infinitesummer.org), בו קוראים את הספר בכל קיץ במהלך 92 יום (75 עמודים בשבוע). מעניין אם נצליח למצוא עוד אנשים שירצו לקרוא את הספר יחד איתנו, זה עניין לא פשוט… מה גם שצריך להחליט על תאריך שיהיה מוסכם על כולם, פרט אלי אנשים יצטרכו להשיג את הספר (שאני לא בטוח שנמכר בארץ), וכמובן שנזדקק להכנה נפשית קלה :mrgreen: אבל כן, זה יכול להיות נהדר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s