תהיו מציאותיים

street.jpg

"אני בהלללם! אני בשוק! לא יתכן! אני מאושרת! אני בעננים! איזה מהפך מדהים!"

( עדי שוזרת חרוז ניצחון לרגל זכייתה המפתיעה של שפרה קורנפלקס בגמר האח הגדול, 16.12.2008 )

***

אני נביא.

באמת.

בשבוע האחרון למשל, קמתי עם תחושה עזה, מאגית כמעט, וראיתי בעיני רוחי היכן יהיו כל אחד ואחת מעם ישראל היום בערב (לא אלו שקוראים את הבלוג הזה כמובן, כל היתר).

כבר דובר רבות על כך שהריאלטי מרדד, משטח ומקלקל את התיאבון הטלוויזיוני הבריא של צופיו כמו ממתק מדובשן לפני ארוחת הערב, וכיוון שהנושא נשחק מכל פינה עד שהפך לאבן מרצפת חלקלקה המדרדרת את הולכיו אל מדרון חסר מוצא, אשתדל שלא ליפול לבורות המוכרים ולטפוח על קודקודו של הנושא מזווית אחרת.

כלומר, כן, אני מסכים עם זה שריאליטי טי.וי זה קקי-מתועב-שמתמחה-בעיקר-בלבזבזמן-יקר-שאפשר-היה-להוציא-על-צפיה-בסדרות-שממש-מנצלות-אחוז-מסוים-מהאי.קיו-של-הקהל-היושב-מולן-כמו-מד-מן-או-המשרד, אבל היא לפחות מספקת מציאות תרבותית (או יותר נכון אנטי-תרבותית) מספיק מגובשת שניתן להתייחס אליה בסרטים וספרים (ולא, לא נעלמה מעיני האירוניה שהתוכנית הכי מצליחה בז'אנר שואבת השראה מהיצירה שהזהירה אותנו מפניה).

כבר ידוע לכולנו כי צפיה בבני אדם מזיעים במצבי לחץ כשהם מתפתלים, משקרים, מתחמנים ורומסים אחד את השני, בעודך יושב על כורסא נוחה עם פחית בירה ביד, עלולה להוביל לתחושת כוח מדומה, מתוך מחשבה שאתה מינימום אלוהים קטן. לחיצה שלך, וחרצת את גורלו של אדם בזעיר אנפין. ועכשיו נעבור לפרסומות.

reality.png

לפיכך, בין אם אלו סופרים או קולנוענים, רוב היצירות המבקרות את הז'אנר מעמידות במרכזן פורמט ריאליטי קיצוני, מופרך ומעוות, הנועד להציב מראה בפני החברה העיוורת המכורה להתגוששויות והטלת רפש בין חבורת זרים, כשהן יורקות בגרון ניחר: "כך אתם נראים, חבורת נבלות מסריחות! ואם תמשיכו ככה עוד תגמרו כולכם באיזו תעלה". התעלות הללו, ממשיות או מוסריות, מלאות בתאוות כמוסות ויצרים אפלים כשמעל הכל עומד לו הצורך העז של הצופה לצרוח: "אני שפוי, זה כל השאר שמטורפים, רק תסתכלו עליהם!".

בין סרטי הז'אנר שהשאירו עלי אפקט מגושם במיוחד בשנים האחרונות, ניתן למנות את: "משפט בשידור חי" (Citizen Verdict), בו ג'רי ספרינגר מגלם מפיק של תוכנית בית-משפט טלוויזיונית בה הקהל בבית חורץ את גזר דינו של הנאשם (עונש מוות – כן או לא); ו"רייטינג רצחני" (Series 7: The Contenders), ריאליטי מוקומנטרי על חבורת זרים המשתתפים במשחק בו עליהם לרצוח אחד את השני כשהאחרון שנשאר בחיים זוכה בכסף – שני סרטים עם רעיונות טובים שמבוצעים רע.

בשנת 1999 יצא לאקרנים EDtv (חיים בשידור חי), קומדיה חביבה וסימפטית של רון האוורד על ערוץ טלוויזיה המשדר במשך 24 שעות את חייו האמיתיים של בחור צעיר בשם אד (מת'יו מקונהי), עם אלן דג'נרס בתפקיד מפיקת טלוויזיה תחמנית. מדובר אומנם בסרט מהנה אך מבחינתי הוא מהווה גרסה מרוככת לאחד הסרטים האמריקאים האהובים עלי ביותר בשנים האחרונות: "המופע של טרומן", שיצא שנה קודם לכן.

טרומן (על משקל True Man), הוא האדם האמיתי היחידי בעולם שכולו זיוף. כל הסובבים אותו הם ניצבים, חבריו ומשפחתו הם שחקנים מיומנים ועולמו הוא אולפן טלוויזיה אימתני הנשלט ע"י אלוהים אחד: הבמאי. אנלוגיה מצוינת, בסרט מבריק עם רעיונות נפלאים שמבוצעים נהדר, כשהבעיה היחידה שאני מוצא בו היא ג'ים קארי. עד היום אני לא בטוח האם המשחק שלו בסרט, שיש בו מימד מסוים של זיוף, מכוון או לא. משהו בתגובות שלו (בעיקר בסצנות בהן הוא בוכה), נראה מלאכותי, ואני תוהה האם זה כך מכיוון שהוא חי בעולם בו רגשות הן רק משחק והתגובות שלו הן רק התקה שלהן או שמא מדובר בשחקן דרמטי לא אמין. תעלומה.

battle.jpg

הסרט הכי קיצוני בז'אנר הוא ככל הנראה "בטאל רויאל" היפני, המבוסס על ספרו של טקמי קושון. הסרט מגולל את סיפורה של כיתה כלשהי ביפן, הנשלחת לאי בודד במסגרת תחרות שנתית במהלכה מחויבים התלמידים לרצוח אחד את השני (ללא יכולת אמיתית להתנגד, שכן לצווארם מורכב קולר אלקטרוני העתיד להתפוצץ במידה ויעברו על חוקי המשחק), כשהשורד האחרון זוכה לחיות. מדובר בתחרות הזוכה לסיקור תקשורתי נרחב, שהוקמה בעקבות מצב חברתי עגום. הסרט היה גם למנגה מצליחה ומוערכת וזכה בחלק שני מחורבן במיוחד.

על אף שלא קראתי את המנגה, הסרט עצמו מתהדר בסצנות אלימות ומצבים מלחיצים (מטבע הדברים), אך הייתה לי תחושה שעל אף שהוא יוצר בילד-אפ מבטיח בתחילתו, יוצריו לא הלכו איתו עד הסוף ופיספסו את ההזדמנות ליצור משהו קיצוני ומורכב יותר (כי בסך הכל, הרעיון המקורי הוא אדג'י למדי).

ללכת עד הסוף

walk.jpg

בתחום הסיפורת, יצא לאחרונה ספרו של נתן קימל "מלך ישראל", המתאר תוכנית ריאליטי שבסופה יוכתר המנהיג הבא של ישראל, ומכיל (כמה מקורי): לוחם סיירת לשעבר, צעירה מוסלמית, וראש ממשלה פופולרי. לי באופן אישי די נמאס מכל ייצוג הסטריאוטיפים של החברה הישראלית, והספר הזה הוא הדבר האחרון שמתחשק לי לקרוא; כמו כן, לפני מספר שנים ראה אור ספרו של כותב המתח הבריטי בן אלטון "מתים להתפרסם" (Dead Famous), בו הוא ממצב את פורמט האח הגדול (על כל מצלמותיו וצופיו) כזירת רצח טלוויזיונית רבת פעילות.

עם זאת, הרבה לפני שמישהו הגה את הרעיון שעוף זה ציפור ופרה זו חיה, קם לו סופר אחד, ריצ'ארד באקמן שמו, וברא משחק ריאלטי מצמרר במסגרת ספרו יוצא הדופן The Long Walk, מ- 1979.

במהלך כמעט 400 עמודים נפרשת עלילתה המלחיצה של תחרות הליכה טלוויזיונית, בה משתתפים מבחירה כמאה בני נוער. מטרת התחרות היא ללכת. ללכת מבלי לעצור. ללכת עד קו הסיום. מהו קו הסיום, אתם שואלים? אין כזה. את בני הנוער מלווים שומרים חמושים. כל עצירה של אחד המתמודדים מזכה אותו באזהרה. שלוש אזהרות והשומרים מזכים אותו בכדור למוח. המנצח במשחק הוא זה שהולך אחרון. כל השאר צועדים אל מותם. הפרס הוא כל מה שיחפוץ.

את הספר הזה, כתב למעשה לא אחר מאשר סטיבן קינג, תחת הפסאודונים בו השתמש בין השנים 1977 – 1984. הספרים של באקמן, עפ"י קינג, מתאפיינים בעלילות אפלות, מיניות ואלימות יותר ומהווים תחפושת מוצלחת למי שרצה להיות ילד רע בעיני קוראים ללא דעות קדומות.

The Long Walk שלא תורגם לעברית, הוא בעיני אחד הספרים הטובים של קינג, שכן כמו בסיפורים טובים אחרים שלו ("הלנגולירס" למשל, זו דוגמא טובה לכך), הוא מצליח לתאר דינמיקה של דמויות בקבוצה אקלקטית בצורה מעניינת ואמינה, ולהזכירכם מדובר בסיפור שכולו קו עלילה רציף אחד, מתחילתו ועד סופו, פרוזה של וואן שוט, שהיא מרשימה בה בעת שהיא מורטת עצבים. להערכתי מדובר באחת היצירות הבודדות של קינג שהסיכוי שיעובדו למסך הגדול הוא אפסי, ועם זאת הרומן הנחבא הזה ראוי לתשומת לב רבה יותר בשל תעוזתו והעובדה שהוא הקדים את זמנו (ומתחריו) בשנים רבות. זה מה שקורה כשלא מתנהגים בהתאם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת טלוויזיה, ספרות פולחן, קולנוע אמריקאי, קולנוע יפני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על תהיו מציאותיים

  1. לזרבוי הגיב:

    בנוגע לטרומן (שאגב, פרשנות נוספת לשמו מתייחסת לנשיא הארי טרומן, שבתקופתו ובהנהגתו התפתחה סברביה כפי שאנו מכירים אותה כיום), גם לי הייתה את אותה הדילמה הנוגעת למשחק של ג'ים קארי בסרט. צפיות נוספות בסרט, ובסרטים נוספים שקארי עשה בהמשך (כמו "איש על הירח" ומאוחר יותר גם "שמש נצחית") הוכיחו לי לפחות שהמשחק הפלסטי שלו בטרומן הוא ככל הנראה מכוון, כי האיש דווקא יודע לשחק. ואם כך, זוהי לא פחות מהברקה.

  2. שירה הגיב:

    זה בקשר לפוסט הקודם, אבל… איזה צירוף מקרים, בדיוק אתמול קראתי ראיון שבו בלייק באטלר שכתב את Scorch Atlas (מכיר? אוהב?) הזכיר סיפור קצר של וואלאס (קראו לו Mr. Squishy או משהו כזה אם אני לא טועה, אם אתה מכיר) כשנשאל מהו האימג' הספרותי שהכי נחרט לו בזיכרון, והתיאור הזה היה כל כך משונה ומטריד וזה ממש עשה לי חשק להיכנס לוואלאס סוף סוף, מעבר לעובדה שאני סומכת על באטלר.
    ואז קראתי את הפוסט שלך והתחלתי לצפות בריאיון הוידיאו (יש לאדם הזה מבט ואופן דיבור שלא ראיתי/שמעתי כמוהם בחיים. משהו קריפי ומושך בו זמנית) והחשק רק הלך והתגבר.

    ממה אתה ממליץ להתחיל? אני קצת פוחדת לגשת ישר ל-Infinite Jest…

  3. גילי הגיב:

    קראתי השבוע את הספר מלך ישראל של נתן קימל, ספר לא רע בכלל, דווקא תפס אותי. למרות שאני מסכימה שהנושא לעוס, ענין אותי לבדוק האם הסופר נפל למלכודת הבנליות והסטראוטיפיות של הדמויות ה"ישראליות" לכאורה. לדעתי, הוא הצליח לחמוק מן המכשול ולייצר דמויות חיות, בועטות ומרגשות. בעיקר אהבתי את הרגישות שהוא הפגין בכל הנוגע לכתיבה על דמותה של רים, הערביה שנגררת למסע נקמה, על מערכת היחסים השברירית בינה לבין בעלה ועל התהפוכות הנפשיות שהיא עוברת עד סופו של ספר. אשמח לשמוע את התגובה שלך אחרי שתקרא את הספר. חג שמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s