הקופסה / ריצ'ארד קלי

the-box.png

לפני מספר חודשים הלכתי עם אחד מחברי הטובים לראות את "השומרים" של זאק סניידר ביס פלאנט כלשהו. פרט לבחורה עקומה שצעקה עלי שאני מכרסם את הנאצ'וס חזק מדי ("אתה יכול ללעוס יותר בשקט?"), והפגנות השיעמום הרבות מצד חברי, נהנתי למדי מהסרט. כשיצאנו לחניה, אותו חבר טען שהוא תיעב כל רגע ממנו ועל אף שישנם סרטי מד"ב ופנטזיה שהוא מחבב, בסרט הזה לטענתו היה "יותר מידי מדע בדיוני". באותו רגע ההערה המטומטמת הזו ממש עיצבנה אותי (שלא לדבר על הידידה שעמדה לצדו ולא הבינה חצי מהסרט). מה זה "יותר מדי מדע בדיוני"? שמעתם פעם על מישהו שהתאכזב מקומדיה כי היא הייתה "יותר מדי מצחיקה"?.

לפעמים כשנכנסים לסרטים בקולנוע, למוכרי הכרטיסים יש כל מיני הערות משונות כמו: "הסרט הזה הוא מיוזיקל", "הסרט הזה בשחור לבן", "בסרט הזה אין תפאורה". הצורך הזה, לתאם ציפיות בין מה שמוכנים לקבל לבין מה שמקבלים בפועל נראה לאנשים מסויימים חיוני מאוד. כבר מזמן שלא ראיתי סרט מבלי להכיר את עלילתו, הבמאי או שחקניו.

אחת הסיבות שאהבתי את "דוני דארקו" למשל, היא כי עד לרגע שצפיתי בו, לא ידעתי במה הוא עוסק או אפילו מי משחק בו. רק שהוא מן סרט בלואו-מיינדר כזה שקבוצה מסויימת של אנשים התלהבה ממנו. ההנאה ששאבתי מלגלות את מרכיביו, עלילתו המוזרה ואווירתו המיוחדת הייתה עצומה והכישרון של יוצרו הצעיר לא הוטל בספק.

גם ל"הקופסה", סרטו האחרון של ריצ'ארד קלי, השתדלתי להגיע מבלי לדעת עליו יותר מדי. במקרה הזה כבר היה קשה יותר היות והוא קיבל חשיפה מסויימת, וקווים כלליים של עלילתו הופצו בכל מיני אתרי אינטרנט ובגיא פינס. הצפיה בו הייתה מהנה בסך הכל, אך השאירה אותי עם תחושה מאוד אמביוולנטית כלפיו. ככה זה כשאתה רוצה להגיד דברים טובים על סרט שחיבבת, אך מרגיש שיש בו אלמנטים מסויימים שמונעים ממך לעשות זאת.

העלילה – המבוססת על סיפור קצר מ- 1970 בשם "כפתור, כפתור", מאת ריצ'ארד מתיסון (שכתב גם את אני האגדה) – עוסקת בזוג הורים צעירים בשנות ה- 70 בוורג'יניה. האמא היא קמרון דיאז, האבא הוא ארתור לואיס והשם של בנם לא יגיד לכם כלום. יום אחד מתדפק על דלתם איש מבוגר ומסתורי (פרנק לנגלה האלגנטי) שמחצית מפניו נעלמו, המציע להם הצעה מפתה הקשורה לקופסה חידתית שבמרכזה כפתור. אם יחליטו ללחוץ על הכפתור, אדם שאינם מכירים ימות אך בתמורה לכך יקבלו מזוודה ובה מיליון דולר. אם יסרבו, יעלם כלעומת שבא והצעתו תועבר לזוג אחר.

the-box-2.png

בעידן הריאלטי הנוכחי, בו אנשים יוצרים קשרים אנושיים עם בני אדם שאינם מכירים אך נאלצים לבגוד בהם עבור בצע כסף, אין דילמה מוסרית מושלמת מזו. אך בעוד שבמציאות יזכה אותו אדם לכותרות פנאי פלוסיות כגון: "איקס פותחת פה וחושפת את הסיפור האמיתי מאחורי וואי", במקרה שלהלן ההשלכות עשויות להיות הרבה יותר חמורות.

קלי כטבח השתדל להכניס למתכון המופרע שלו את כל המרכיבים המגניבים שיכול היה לחשוב עליהם: משימה מסתורית במאדים, איברים קטועים, בריכות מים נוצצות, רציחות פתאומיות, אנשים שצוחקים בלי סיבה, אנשים שבוהים בלי סיבה, דם מהאף, קונספירציות ממשלתיות, נוזלים לא ברורים, יקומים אחרים ועוד ועוד, כשהוא מבזיק על הכל כף גדושה של דיוויד לינץ' עפ"י מרשם של סופר מדע-בדיוני משנות ה- 70, והתוצאה המתקבלת היא עיסת רעיונות שנטחנו דק דק במעבד מזון פילמאי. כשטועמים אותה, ניתן לזהות מרכיבים אהובים כמו בטטה או סוכר חום אך כשמנסים לבלוע את זה, קשה להתחמק מטעמו המריר של התרד.

קלי אומנם לא זקוק לקרחת בוהקת כשל צחי בוקששתר או לגבות פלדה צמריריות כשל אהרוני על מנת להוציא תחת ידיו סרט ראוי, אך משהו במינון של המרכיבים במאפה הזה לא מדויק, ובמקומות מסויימים נדמה שהוא שכח לכבות את הגז לפני שגלש לו מהתבנית.

the-box-3.png

בניגוד לסרטו הקודם והמוערך (ואני לא מדבר על "סיפורי סאות'לנד"), הפעם הגישה המד"בית של קלי הייתה כוחנית מדי ולא צפויה עד שהעיבה לטעמי על חלקים מהסרט ("יותר מדי מדע בדיוני"), ויכול להיות שאם היה מוותר על אלמנטים מסוימים או הופך אותם ליותר ריאליסטיים, עם מעברים פחות סתומים בין סצנות (אולי בגרסת הבמאי?), הסרט היה נראה פחות מקושקש ויותר אמין, כך שניתן היה להגיע אל הדילמה המטורפת המגיעה בסופו קצת יותר שפויים.

רצון חופשי מול דטרמיניזם, ערכים של מוסר/הורות/אהבה/הקרבה וטבע המין האנושי, הם רק חלק מן הנושאים בהם הוא עוסק; המוסיקה האווירתית הנהדרת של ארקייד פייר המופלאים, תורמת רבות לאווירה המהפנטת ולחזון הויזואלי הייחודי בסרט והטירוף ששולט בו הוא בסך הכל חיובי, אך השורה התחתונה היא ש"הקופסה" הוא סרט שמעניין לצפות בו אך קשה להאמין לו, וכשמדובר בבמאי שעשה סרט מצליח עם ארנב מדבר זו כבר באמת בעיה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הקופסה / ריצ'ארד קלי

  1. לא ראיתי עדיין כי אני לא מהמתלהבים אחר ריצ'רד קלי, במיוחד אחרי הבזיון שנקרא "סיפורי סאות'לנד". גרסת הבמאי של דוני דארקו היה הרבה פחות טובה מהגרסה שיצאה קודם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s