Detroit Metal City

detroit-1.jpg

בתקופת הצבא ההוֹ, לא כה רחוקה, היה לי פלירט קצר עם מטאל. במהלך התקופה הזו שמתי לב לשני דברים מרכזיים: ראשית, רוב האנשים שגססו על הז'אנר אהבו מאוד גם מדע-בדיוני, סדרות מצוירות ומשחקי אסטרטגיה, שנית, המוסיקה הזו לא דיברה אלי בשיט.

וזה לא שלא ניסו להשמיע לי מגוון. ניסו. בסופו של דבר, הלהקות היחידות שהצלחתי להתחבר אליהן היו: Nightwish, Within Temptation וקטעים מאוד מסויימים של Therion, בעיקר בגלל המימד האופראי/סימפוני של הלהקות, פחות בגלל הבגדים השחורים והלק. בשלב מסוים פשוט אמרתי לאיזשהו נהג משאית חובב ג'ודאס פריסט שהבעיה העיקרית שלי עם הז'אנר הזה מתרכזת בכך שהוא לא מרגש אותי (בסדר, Ghost Love Score של Nightwish הרטיט אותי, אבל לא נתקלתי בהרבה כאלה). מטאל זה נורא נחמד כשאתה בן 16 ורוצה לדפוק ת'ראש, אבל מעבר לכך מדובר בז'אנר שחלק גדול ממנו אגרסיבי מידי לטעמי (מה שלא שולל את העובדה שמי מיוצריו ניחנו ביכולת נגינה מרשימה), שלי אישית לא עושה שום דבר פרט לכאב ראש.

בתקופה הנוכחית לעומת זאת, יש לי פלירט עם קניצ’י מאטסויאמה. יותר כמו קראש בעצם. השחקן היפני בן ה- 24 הזה, הורס לי את הריאות בכל פעם שאני רואה אותו. לאחרונה תפסתי אותו בסרט הקורע מ- 2008 "דטרויט מטאל סיטי", עליו היה מועמד בקטגורית השחקן הראשי בטקס פרסי הקולנוע האסיאתי.

matsuyama-1.jpg

מדובר בקומדיה המבוססת על מנגה באותו שם, המספרת על בחור מתוק, ביישן וסופר-רגיש בשם סואיצ'י נגישי, המגיע לטוקיו בשאיפה להפוך למוסיקאי פופ, לחיות חיים אופנתיים (יש לו אפילו קקטוס מחמד בדירה) ולהעניק לאנשים חלומות באמצעות מוסיקה ("No Music – No Dream"). איכשהו, סואיצ'י אכן מצליח להפוך למוסיקאי, רק שבמקום לשיר על עצים ופרחים עם גיטרה אקוסטית בבתי קפה, הוא מוצא את עצמו שר על אונס ורצח בתור סולן להקת דת' מטאל מצליחה בשם DMC. הניגוד הזה, בין אישיותו הילדותית של סואיצ'י לבין הדמות המפחידה שהוא מגלם על הבמה לעיני מאות יפנים מוטרפים, הוא כל כך מצחיק, עד שלעיתים קשה להאמין שמדובר באותו אדם.

את הסולן מופצל האישיות מקיפים גם מתופף שמנמן שאוצר המילים שלו מסתכם בהברה אחת, עדת מעריצים פנאטית שתעשה הכל בכדי להגן על אלילה ומנהלת חולת נפש שנהנת לזרוק סיגריות בוערות על פנים של אנשים ולצחוק כמו קרואלה דה וויל.

המשחק של קניצ'י בסרט הזה, בייחוד שפת הגוף שלו, הם מאוד מוקצנים, על גבול הסלפסטיק אפילו, אך היות וכל הסרט הזה מופרע לחלוטין, זה משתלב נהדר עם האווירה הקומיקסאית הזריזה והמשעשעת שבו. הבעותיו המתוסכלות, שירי הפופ הדביקים שהוא כה אוהב, והעובדה שאין בו ולו טיפה אחת של רוע, הופכים את סואיצ'י לדמות מאוד מצחיקה באומללותה שקשה שלא להתאהב בה ובתסרוקת הפטריה שלראשה.

בתור אדם שכאמור לא הכי משתגע על מטאל, מאוד אהבתי שלא לוקחים בו את הז'אנר ברצינות (אני מעריך שחובבי דת' מטאל עם מודעות עצמית – אם בכלל קיים דבר כזה – ממש ימותו עליו), שהיחס שלו למוסיקה מאוד רומנטי ומקסים עם כל ה- No Music – No Dream, ושהוא מהווה תירוץ מצוין לצרף עוד תמונה אחת אחרונה של קניצ'י (לפחות עד הפוסט הבא שיעסוק בסרט ההמשך ל- Death Note).

matsuyama-2.jpg

פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע יפני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s