Ai no kotodama / Takumi-kun

"מילים של מסירות" ו"טקומי-קאן" הם שני סרטי לייב-אקשן המבוססים על מנגות שונן-איי, ושניהם יתחרבנו לכם מול העיניים לפני שתספיקו לצעוק יאטטה!!!!1%#!$

words.jpg

מילים של עצירות

יש מנגות שהסיפור הבסיסי שלהן נשמע כל כך מוגבל, שאם לא עושים איתו משהו בעיבוד ללייב-אקשן, הוא נראה מוגבל עוד יותר עם שחקנים חיים (ואתם יכולים להירגע, במקרה שלהלן באמת לא עשו איתו כלום). לא שקראתי את המנגה Words Of Devotion אבל אם היה בה יותר סיפור ממה שקיים בסרט, בטח שלא רואים את זה.

שינייה (הידנורי טוקוימה), ומייאקו (יסוקה סייטו) הם שני סטודנטים שגרים יחד. שינייה עובד במסעדה, והבעות הפנים שלו נעות בין רציני לרציני מאוד. ממש מר זעפני. מייאקו הוא יותר על תקן הליגלי בלונד – בחור קליל, עם קול גבוה ומתחנחן ומערכת דנטאלית בשלבי קריסה (בשל העובדה שהחיוך שלו נראה כמו האיטי אחרי רעידת אדמה, הוא משתדל לחייך עם פה סגור, מה שגורם לו להיראות רוב הזמן כמו מישהו שסובל מעצירות).

מערכת היחסים של שני הבנים הללו נראית די מטומטמת – למרות שהם חיים יחד ומסתובבים אחד בתחת של השני וכולם יודעים שהם, כאילו, עושים את זה, הם מבחינתם סטרייטים לכל דבר, ומייאקו אפילו מפלרטט עם איזו בחורה יפנית משעממת בטירוף, וגורם להתקפיי קנאה אצל שינייה שגורמים להבעה שלו להפוך מרצינית-מאוד לרצינית-מאוד-מאוד.

במהלך השעה וקצת שהסרט הזה מתרחש הם רבים אחד עם השני (ומתחרים למי מביניהם יש תגובה יותר מעצבנת), מחפשים דירות משלהם (כשברור לחלוטין שאף אחד לא באמת מתכוון לעזוב), וגורמים לנשיקות של אסקימוסים להיראות יותר סקסיות מרפרופי השפתיים שהם מפגינים. אין לי בעיה עם סרטים דלי תקציב, בעלי סיפורים דלי עלילה עם שחקנים דלי כישורי משחק. הבעיה שלי היא כשכל זה מופיע בסרט אחד.

tak.jpg

תקום מכאן!

גם "טקומי-קאן – זכוכית בצבע הקשת" הוא סרט מבוסס מנגה, ועל אף שההתחלה שלו מעוררת ציפייה, תוך כמה דקות מתקבלת תחושה הדומה לזו של טום קרוז ב"וונילה סקיי", לאחר שקאמרון דיאז החליטה שהיא יודעת לנהוג.

גם את המנגה הזו של שינובו גוטו לא קראתי, אבל למיטב הבנתי הסרט המגושם המבוסס עליה, מתחקה אחר העלילה המקורית שלה די בנאמנות. הסיפור מתרחש באיזו אקדמיה לבנים (שבשלב מסוים עושה רושם שהיא קיימת בעולם מקביל בו המין הנשי נכחד כמעט לחלוטין), ומתחקה אחר נער מופנם בשם היאמה טקומי, המנהל יחסים עם בחור יפני כאילו-שרמנטי שהגיע מאמריקה בשם גי. פרט לכך שטקומי אומר את המילה "גי" בטון בכייני בערך 500 פעם במהלך הסרט, מתברר כי הוא גם סובל מאיזשהי טראומת ילדות שגורמת לו להתנהג בצורה מאוד מסוגרת (לא שניתן להבין את זה מהסרט, את זה תוכלו לקרוא כבר ברשת).

אם לאחר סצנת הפתיחה (הכוללת נשיקה בין שניהם לעיניהם המשתאות של כלל הנוכחים בכיתה), ניתן היה לצפות לאיזו דרמת מערכת יחסים קומית, הסרט מקבל תפנית מוזרה כשמתברר כי אחד מחבריהם לקליקה סובל ממחלה סופנית ועומד למות (!). מרגע זה נמלא הסרט דכדוך, ובאינספור פלאשבקים השופכים אור חדש על סיטואציות שהתרחשו בין הדמויות, משהיה זה פרק מחורבן ב"לגעת באושר" (ומדובר בסרט שהאורך שלו הוא כולה פאקינג 70 דקות!).

העיצוב והאווירה הסתווית-חומה-מלנכולית בצירוף מוסיקת הכינורות היו עשויים לתרום משהו, אלמלא הדיאלוגים הבלתי אפשריים ותגובותיהן המעושות של הדמויות (וזה לא בגלל שהם יפנים). אכן, אם יש משהו שהם הצליחו לשמר מהפורמט המנגאי הוא ללא ספק האינטילגנציה הרגשית החד מימדית של הדמויות (כולל התחבטויות ה"הוא-אוהב-אותי?-הוא-לא–אוהב-אותי?" הידועות). בשורה התחתונה, הסרט הזה לא עובד, ואפילו את הקיטש שבו לא אהבתי, למרות שטקומי חמוד כמו בובה של דב פנדה. בקיצור, לוותר ומהר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s