פעם בכמה זמן אתה צופה בסרט ואומר לעצמך "אלוהים איזה סרט מצוין!" (ואז שם לב שאמרת את זה בקול רם ודיברת לעצמך). "מדע טילים" של ג'פרי בליץ מ-2007, מתיישב על משבצת סרטי ההתבגרות האינדיים המרגשים אך לא רגשניים, קומדיות עצובות על נערים רגישים ומאוהבים עד אין קץ המחפשים היגיון בעולם לא הגיוני.
האל הפנר (בגילומו של ריס תומפסון העכברוני והמקסים) הוא נער שקט עם בעיית גמגום קשה (אך שובת לב), אחיו הגדול הוא קוץ בתחת שקורא לו בשמות של בנות, ואימו נפרדה מאביו ועברה להתגורר עם שופט סיני שצוחק מהבדיחות של עצמו. בעוד הוא שקוע בחייו המוגבלים, מתפרצת לעולמו ג'יני ריירסון – נערה אינטלגנטית ונאה שיורה משפטים בקצב של מכונת יריה ומציעה לו להצטרף אליה כבן זוגה במועדון הויכוחים, בו היא נחשבת קליברית רצינית. בתום סדרת התלבטויות הוא מחליט ללכת על זה, מתאהב בה על הדרך, ומוצא עצמו במצבים בלתי אפשריים בהם הוא אמור למנות אינספור טיעונים במהירות הבזק מול קהל דרוך, בעוד פיו נאבק על כל מילה משך שעה ארוכה עד שיוצא מתוכו משפט קוהרנטי (מה שמעורר אמפתיה עצומה כלפיו).
משעשע לדעת שסרטו הקודם של בליץ מתעד את מסעם של שמונה ילדים בדרכם לניצחון בתחרות איות ארצית, נושא שגם הוא מאוד אמריקני ודומה למעשה לסרטי הדיבייטס רק שהוא מציב במרכזו לרוב דמויות צעירות יותר (וכולל מילים כמו "אברה" או "פלטיפוס"). סרטו החדש של בליץ, "מזל", בו הוא מתעד את חייהם של מספר אנשים שזכו בלוטו, הוצג לא מכבר בפסטיבל סאנדנס.
Rocket Science נהדר מכמה בחינות – קודם כל יש בו אנרגיה טובה. הקצב שלו, ביחד עם הפסקול ההיסטרי מעניקים לו אווירה גמלונית חיננית; השחקנים עושים עבודה נפלאה (הקטע של הדיבייטרים, במיוחד הקטע הפותח של בן ווקסלבאום, הם מאוד מרשימים), יש בו משהו כנה, והמהלכים של דמויותיו מובילים לעיתים לתוצאות מרעננות וריאליות יותר ביחס לסרטים אחרים בנוסח "האאוטסיידר-שמתגבר-על-כל-המכשולים-וזוכה-בבחורה". עוזרת לו גם העובדה שהוא נורא מצחיק (בליץ עצמו ביים גם פרקים של "המשרד" האמריקאית, כך שהוא יודע דבר או שניים בכל הנוגע לבימוי קומדיה מתוחכמת עם מצבים מביכים), בין אם מדובר בסצנה בה האל זורק צ'לו לתוך חלון של בית (בכלל, קטעים עם כלים קלאסיים שמושלכים לאוויר או סתם מופיעים מחוץ לקונטקסט בקומדיות, תמיד מצחיקים אותי ולצ'לו יש אפקט קומי מצוין!), או בין אם הוא מקבל יעוץ כיצד להיפטר מהגמגום שלו ("נסה לדבר במבטא זר"). מעבר לכך, יש גם משהו מאוד מעודד בסיפור על אדם שלא מוכן להיכנע למגבלות שהחיים הכתיבו לו, כל שכן כשהוא עשוי בצורה מפוכחת ואינטלגנטית עם דיאלוגים שנונים.
"מדע טילים", הזכיר לי גם את Thumbsucker מ- 2005, אחד הסרטים הכי אהובים עלי מהעשור שחלף. גם "מצוץ מהאצבע" מספר על נער מתבגר ורגיש (לו טיילור פוצ'י הנפלא שנראה כמו גרסה צעירה של ווס אנדרסון) עם משפחה בעייתית, הסובל מנטייה בלתי נשלטת למצוץ את אגודלו, ומקבל עצות ממנטור מפוקפק (קיאנו ריבס), כיצד להיפטר מהטיק הילדותי שלו תוך שהוא מקבל טיפול שיניים. בשלב מסוים גם הוא מצטרף לנבחרת הדיבייטס של ביה"ס, וגם הוא נלחם לשווא על ליבה של נערה נוגה עם לב של אבן, כשברקע מלווים אותו שיריהם של אליוט סמית' והפוליפוניק ספרי. אך בעוד Rocket Science עוקצני וזריז יותר, ב- Thumbsucker יש אוויריה מלנכולית-רומנטית, עם רגישות ומרקם עדינים מאוד ועצובים מאוד, למרות שגם הוא משעשע בדרכו. מערכת היחסים של הגיבור שלו עם הוריו היא מורכבת יותר, והוא מצליח לתאר קירבה מאוד מיוחדת בין הנער לאימו באופן שלא ראיתי בסרטים אחרים.
אבל מה הקטע של הדיבייטס? אני מניח שהויכוחים מחייבים את העוסקים בהם לגבש דעה על העולם, לנסות ולחלק אותו לבעד ונגד במטרה למצוא היגיון בדברים, ברגשות, שהם לא תמיד מוגדרים או הגיוניים.. ולמצוא את הקול שמבדיל אותם מאחרים והופך אותם לאינדיבידואלים. הרי בסופו של עניין, דברים לא אמורים להיות מסובכים כל כך, זה לא שמדובר, בוא נאמר, במדע טילים.
פְריק - מגזין אלטרנטיבי 
"מצוץ מהאצבע" הוא אצלי אחד מסרטי העשור בסיכום העשור שעשיתי בבלוג שלי לפני חודשיים. מאוד אהבתי גם את "מדע טילים" והוא כמעט נכנס אצלי לרשימה. אחלה בלוג יש לך. אתה מוזמן לקרוא את שלי.