תודה על הספה

לא יודע אם יצא לכם אי פעם לעבוד בחנות ספרים במוצאי שבת, אבל אם כן, סביר שגם אתם הבחנתם כי מדובר בשעות מתות. כלומר, חורף עכשיו, ואנשים מעדיפים להתכרבל עם הצעיפים והשוקו החם שלהם ליד האח (הגדול, כמובן), מאשר לכתת רגליים בקניונים וכיכרות, כשהרוח הקרה מצליפה בשרשרת שקיות ה- H&O שבידם עוד משעות הצהריים המוקדמות.

לפיכך, מצאתי עצמי מעלעל בכמה כותרים בחנות, עד שנתקלתי ב"היסטוריה הסודית" של דונה טארט. כשפתחתי את הספר, המשפט הראשון שצד את עיניי היה ההקדשה: "לברט איסטון אליס, שנדיבותו תחמם את ליבי לעד". בתור מעריץ לא קטן של אליס, המשפט הזה העלה בי חיוך. נדיבותו תחמם את ליבי! לעד! בדיקה קלה של הדברים העלתה כי בשנת 1982, נקלטה טארט כסטודנטית בקולג' בנינגטון לאומנויות בוורמונט, שם פגשה את אליס, שהיה אז סטודנט בעצמו. הקולג' הזה אגב, הוא מה שהופך מאוחר יותר בהסוואה קלה לקאמדן – זירת הסמים, הסקס והפַרְטיוֹת הסטודנטיאליות, עם כל מסיבות ה"מתלבשים בשביל לתפוס זיון" ו"מזדיינים בשביל להיות לבוש" – ב"חוקי המשיכה" שלו. 

ההתקלות הזו גרמה לי לחשוב על הסיפורים שמאחורי ההקדשות, אותן מילים או שורות בודדות התלויות בחלל העמוד הראשון בלי שכמעט שמים לב. זו למשל ההקדשה שכתב טרומן קפוטה בפתח "בדם קר": "לג'ק דנפי והרפר לי, באהבה ובהכרת תודה". את הסיפור מאחורי ההקדשה הזו ניתן כמובן לראות בסרט המופלא ההוא עם פיליפ סימור הופמן (המופלא בפני עצמו).

וכך, כדבורה המדלגת מכותר לכותר, מצאתי לא מעט הקדשות של סופרים המקדישים את יצירותיהם לאימם או לנשותיהם, או סתם לאנשים בראשי תיבות (פיליפ רות' אני מדבר עליך!). מצד שני, היו גם כמה הבלחות מקוריות יותר, להלן מקבץ:

nicole.jpg

"לניקול, ההגדרה שלי ליופי" – ג'ונתן ספרן פויר, בהקדמה רומנטית לאשתו, שלא נשארה חייבת, והקנתה לו בוודאי כמה ערבים נפלאים בחדר המיטות, בפתיחת "קרוב להפליא ורועש להחריד". רק על זה הייתי עושה לו ילד.

"למתים" – ג'ונתן ליטל מקדיש את "נוטות החסד" לאנשים היחידים שלא יוכלו לבקש ממנו חתימה.

"לדוד גרוסמן, לרעייתו מיכל, בנו יונתן, בתו רותי ולזכר בנו אורי" – פול אוסטר, "איש בחושך".

"כאות להערצתי את גאונותו, ספר זה מוקדש לנת'ניאל הות'ורן" – מההערה במובי דיק, ניתן לחשוב שהרמן מליוול ונת'ניאל הות'ורן היו מינימום ג'רי וקריימר. לפי ההצלחה, לפחות לא נראה שהיה להם ניומן בבניין.

"This is For Joe Hill King, Who Shines On" – סטיבן קינג מרגש, בהקדשה לבנו (שיהפוך ברבות הימים לסופר אימה בפני עצמו), בספרו "הניצוץ" מ- 1977.   

"For My Father, Fred Leander Palahniuk, Look Up From The Sidewalk. Please"צ'אק פלאניוק (מחבר "מועדון קרב") מקדיש את "ראנט" לבן המשפחה הנערץ עליו.

"לחורחה לואיס בורחס" – אדולפו ביוי קסארס מפרגן לבורחס ב"המצאה של מורל", שמפרגן לו בחזרה עם הקדמה שכתב לאותו ספר.

"להוריי שהיו נבונים ואמיצים דיים לקיים את הבטחתם לא לחקור אותי לעולם על התקופה הזאת" – מרג'אן סטראפי לא דיברה על כך עם הוריה, אבל בחרה לשתף את שאר העולם ואחותו ב"פרספוליס" הקומיקס. הראשון. השני. והסרט.

white-sofa.jpg

"אם עדיין נותר בעולם קורא חובבן – או מישהו שפשוט קורא להנאתו – אני מבקש ממנו או ממנה, בחיבה ובהכרת טובה שאין לתארן, לחלק את ההקדשה שבספר הזה לארבע ולחלוק אותה עם אשתי וילדיי" – ג'יי.די. סאלינג'ר, מגביה את קורת הגג.

"For Jonny Brock and Clare Gorst and All Other Arlingtonians For Tea, Sympathy And A Sofa" דגלאס אדאמס בבריטיות אופיינית, לא שוכח את התה, ב"מדריך לטרמפיסט בגלקסיה". אבל מה עם הדגים?

"אתם יודעים איך זה. אתם מרימים ספר, מדפדפים עד ההקדשה ושוב הסופר הקדיש את הספר למישהו אחר ולא לכם. לא הפעם. מפני שעדיין לא נפגשנו / ההכרות שלנו שטחית בלבד / אנחנו ממש מטורפים זה על זה / יש בינינו קרבת משפחה כלשהי / מעולם לא נפגשנו אבל תמיד, אני בטוח, נזכור זה את זה בחיבה… הספר הזה מוקדש לכם. בהרבה אתם יודעים מה, ובטח גם יודעים למה" – ניל גיימן, אחרי שאזלו לו כל החברים, ב"בני אנאנסי".

מוקדש לקוראי הבלוג היקרים.

תהיו מי שתהיו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרות היא רכילות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s