Nowhere / גרג אראקי

האמת היא שזה לא ממש הסרט שתכננתי לפתוח איתו את מדור הביקורות "גאווה ודעה", אך מאחר וראיתי אותו לא מזמן, העדפתי לפסטט אותו לפני שמוחי יתכסה בצמר גפן של שיכחה.

גרג אראקי (1959), אולי מוכר לכם כבמאי של "עור מסתורי" (סרטו העוצמתי והמצוין מ- 2005 המבוסס על רומן באותו שם מאת סקוט היים), אך מאחוריו פילמוגרפיה של סרטי אינדי קוויריים נוספים וקצת פחות נודעים מיצירתו פורצת התודעה. הסרט הבא הוא אחד מהם.

nowhere.png

אם דיוויד קרוננברג היה מחליט לביים סרט נעורים, קרוב לוודאי שהוא היה נראה כמו Nowhere של גרג אראקי, מ- 1997. הסרט, שהוגדר על ידי אראקי עצמו כ"פרק של בוורלי-הילס 90210 על אסיד", מתאר את חייהם של בני נוער אמריקאים בתחילת שנות ה- 90, וכולל את כל מה שחייהם של בני נוער בשנות ה- 90 כוללים בדרך כלל: התמכרות לסמים, מסיבות מטורפות, תאווה ביסקסואלית, תגרות חסרות שליטה וחייזרים.

הסרט הזה הוא בסך הכל פיסת טראש מהנה למדי עם אפיל סטודנטיאלי ושיק אקספלויטיישני שנע בין האופנה המזעזעת של האייטיז למסכי הוידאו המהבהבים של הניינטיז. הטוטאליות של הנעורים גלומה בסרט בכל מובן אפשרי: הוא צבעוני, צעקני, מוגזם במתכוון, עם סצנות ביזאריות, סקס חסר מעצורים, דיאלוגים ריקניים, תפניות קיצוניות ודמויות מטופשות אך חינניות בנאיביותן ובהשקפת העולם המוגבלת שלהן בשחור/לבן כמו אהבה נצחית ואבדון מוחלט. הוא חסר עלילה ממשית, ומגולל את מגוון מערכות היחסים של דמויותיו, בדרכן לאיזו מסיבה נחשקת, על מצע של מוסיקה טובה. 

nowhere-2.png

מצפיה בסרט נוסף שלו, מסתמן שלאראקי יש ללא ספק קטע עם חייזרים. ייתכן וקוסמת לו התחושה האפלולית/פרנואידית שהם מאצילים, וב"שום מקום" הם צצים גם כדימוי לתחושה החוצנית, המנותקת והתלושה שחווים בגילאי העשרה (ספייס אודיטי סטייל) או סתם כתוצאה משימוש מופרז בסמים (אפר לעפר סטייל). אולי גם הצופה עצמו הוא למעשה סוג של חייזר שחוטף את הדמויות ו"מחטט" בגופן ובנפשן במציצנותו ואולי פשוט העולם הזה נראה מוזר יותר כשאתה בן 18.

מה שנחמד בסרט הוא שאראקי משתעשע עם כל הרעיון של סרטי נעורים והציפיות של הצופים המורגלים בהם: אם בדרך כלל הורים הם למשל סתם חסרי הבנה שמבלבלים במוח, פה הם מדברים ג'יבריש מוחלט; אם בסדרות אמריקאיות, דמות הנקלעת לדילמה חריפה מוצאת נחמה בכנסיה תוך כריעת ברך אל מול פסל מעורטל, פה הטירוף הדתי-נוצרי מציע ישועה קיצונית להחריד (באמצעות מטיף דתי טלוויזיוני חדור להט שמזכיר משום מה את ג'ון טרבולטה עם זקן), וכמובן סופו של הסרט שהוא כולו בדיחה אחת גדולה על חשבון הצופה הרומנטצ'י.

אני מניח שיהיו כאלו שימצאו אותו רע לתפארת, בעיקר בגלל היעדר העידון, המשחק המצחיק (בוא נאמר שהשחקן הראשי הוא לא בדיוק ג'וזף גורדון-לוויט), והעובדה שהכל בו באמת מוטח לפנים כמו לבּן (אפילו ספר שאחת הדמויות קוראת: Dear Dead Person מאת בנג'מין ווייסמן, הוא אוסף סיפורים קצרים פרוורטים ואפלים), אך היות והוא לא לוקח את עצמו ברצינות ומרגיש קצת כמו מתקן מוזר בלונה פארק מגדרי, ניתן לומר שתוצאתו משולה לאפקט של נטילת גלולה פסיכדלית מתקתקה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על Nowhere / גרג אראקי

  1. גרג אראקי הוא אחד מהבמאים האהובים עליי ואני חושב שnowhere הוא סרט מדהים במיוחד בגלל העיצוב והסטייל שלו. לעומת זאת, הסרט האחרון שהוא הוציא שנקרא "סמיילי פייס" הוא באמת דיי מחורבן. בקרוב יוצא לו סרט חדש שבו הוא חוזר ומשתף פעולה עם השחקן הקבוע שלו ג'יימס דובאל.

  2. שירה הגיב:

    לא יודעת. הרומן שלי עם אראקי דומה מאוד לרומן שלי עם סופיה קופולה – בשני המקרים מדובר באהבות גדולות מהחיים הגובלות בהערצה, אבל מצד שני, זה עדיין one night stand (במקרה של קופולה – "חמש ילדות יפות" הוא כנראה הסרט שהשפיע הכי הרבה על שנות הנעורים שלי ואני חושבת שהוא מופלא מכל בחינה אפשרית, אבל אני חושבת ששני הסרטים האחרים שלה פשוט איומים (כן, כן, גם "אבודים בטוקיו")).

    ההשוואה דומה בעיני כי בדומה לאראקי, גם היא לא כתבה את חמש ילדות אלא ביססה אותו על רומן, כמו במקרה של אראקי וסקוט היים; וגם ב-mysterious skin כמו בחמש ילדות, מדובר בסרט שהפך את הספר עליו הוא מבוסס ליצירת מופת של בחירות מוזיקליות לא פחות מגאוניות ויופי ויזואלי שלא ניתן להגדיר אותו במילים.
    לדעתי גם קופולה וגם אראקי לא חזקים במיוחד בכתיבת תסריט, אבל כנראה שאין כמוהם בלפזר את הקסם על טקסט של מישהו אחר. גם mysterious skin וגם חמש ילדות יפות הם ספרים מופלאים וחד-פעמיים, אבל העיבוד הקולנועי שידרג אותם ברמות אדירות והיה מזל גדול שכל אחד מהם נפל בדיוק, אבל בדיוק, לידיים של הבמאי הנכון לו.

  3. freak הגיב:

    מאחר ובמקרה של קופולה יצא לי לראות רק את שני הסרטים האחרונים בבימויה (דווקא את חמש ילדות יפות תמיד יוצא לי לפספס..), אני אטפל לנקודה רגישה אצלי בתגובה שלך: קשה לי להבין איך יש אנשים בעולם הזה שלא נופלים שדודים לרגלי "אבודים בטוקיו"! אחד הסרטים הכי אהובים עלי מהעשור האחרון, וזה מצחיק כי בפעם הראשונה שצפיתי בו, עייפות הכריעה אותי והתנמנמתי קלות (עד שנרדמתי).
    בפעם השניה הוא פשוט תפס אותי – מעבר לכך שהסרט הזה גורם לי לרצות לנסוע ליפן (ולצלם שם סרט בעצמי), אני אוהב את העובדה שלא קורה בו הרבה אלא שהוא יותר סרט של אווירה (ופס קול מהמם) ומערכת היחסים שמתפתחת בו באיטיות היא כל כך מרעננת והתחושה האינטימית/מלנכולית שהוא משרה עלי בכל צפיה, אני מוצא אותה מאוד מנחמת עבורי כשאני עצוב. אומנם לעיתים נראה לי שההומור שבו מעט מתנשא כלפי היפנים (בשאר הזמן זה פשוט מצחיק אותי), אבל עדיין יש בו רגישות גבוהה, הוא מצולם נפלא והקצב המונוטוני-מהורהר שלו כובש אותי.
    אגב, ה- DVD של הסרט מכיל את אחד ממאחורי הקלעים הכי אהובים עלי (כן, יש דבר כזה). בניגוד לסרטים אחרים בהם "מאחורי הקלעים" מכילים 80% קטעים מהסרט, 15% ליקוקים לבמאי ו- 5% צילומים אמיתיים של פועל במה מזיז מצלמה ונער מים בטי-שרט עושה פרצוף מצחיק, אחורי הקלעים של אבודים בטוקיו מתעדים את קופולה נרגשת בטירוף לקראת הפגישה עם ביל מארי, וזה מדהים לראות איך שהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה שקיבלה צעצוע חדש כשהיא מביימת אותו או מדברת עליו. מסתבר גם שהם נתקלו בהמון קשיים בצילומים ובאיזשהו מקום זה מנחם כי זה מראה שגם לסופיה קופולה יכולות להיות בעיות, ועוד שעם כל הבלגן הזה יצא לה יופי של סרט! 

  4. שירה הגיב:

    האמת היא שאני לא מכירה אדם אחר חוץ ממני שלא נפל שדוד לרגלי "אבודים בטוקיו", ועכשיו אחרי שקראתי את התגובה שלך, הגעתי למסקנה שחוסר-האהדה שלי אליו כנראה נובע מכמה סיבות; הראשונה היא שבניגוד אלייך (ע"פ מה שהספקתי ללמוד מהבלוג), אני קצת מבועתת מהיפנים ומכמעט כל מה שקשור בתרבות שלהם ולכן טוקיו עיצמה לא הילכה עלי שום קסם בסרט. הסיבה השנייה היא שאני חושבת שסקרלט ג'והנסון יפהפיה אבל לא אוהבת אותה בתור שחקנית, וביל מארי לא עושה לי כלום.
    עכשיו, אני בד"כ סאקרית של סרטי-אווירה עם פסקול חלומי (ואבודים בטוקיו הוא בהחלט כזה. אני רוצה ללכת עם סופיה לסיור בחנות תקליטים!), אבל… לצערי, היא לא קנתה אותי כאן, ובנוסף לזה, אפילו בשבילי – שהסרט האהוב עלי הוא "אלפנט" (!) – רמת הדיאלוגים הייתה מעליבה משהו.

    לעומת זאת, אני כ"כ יודעת למה אתה מתכוון בתיאור של סופיה מאחורי הקלעים כי היא מתנהגת ככה גם במאחורי הקלעים של חמש ילדות יפות. אני אוהבת גם את העובדה שתמיד יש לה קשר חם וחברי כ"כ עם השחקנים שלה ורואים שהתשוקה שלה לקולנוע היא אמיתית.

  5. פינגבאק: חמישה סרטים שיוקרנו בפסטיבל הבינלאומי ה-6 לקולנוע גאה בסינמטק ת"א, בין ה-11 ל-18 ביוני, 2011 | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s