Brothers Of The Head

brothers.png

בשנת 2002 שיחרר סטיבן סודרברג סרט בשם "עירום מלא". פרט לכך שג'וליה רוברטס שייטה בו במטוס, איזו חדרנית עשתה ביד לדיוויד דוכבני, ומישהו העלה בו מחזה על היטלר, לא ממש זכורה לי העלילה שלו (וזו כמובן בהנחה שהייתה בכלל עלילה). מה שכן זכור לי הוא הניסיון של סודרברג להגיד לנו משהו על תפיסת המציאות של הצופה ביחס למה שהוא רואה על המסך. סודרברג צילם חלק מהסרט ככל סרט הוליוודי אחר (מופק לעילא, עם תאורה מוקפדת, איפור, שחקנים וכו'), ובנקודות מסויימות היה חותך לצילום מגורען, דוקומנטרי סטייל, בו תיעד כביכול את שחקניו מחוץ לסט הצילומים, בהתנהגותן הרגילה והטבעית.

האבסורד הוא שבתור צופה הבחנת באופן מובהק בין ה"מלאכותיות" של הסרט המופק לבין ה"אותנטיות" של הסרט התיעודי, על אף שלמעשה שניהם היו מבויימים ו"שקריים" באותה מידה. כוחו של הקולנוע המוקומנטרי אם כן, הוא ביכולתו לקחת סיפור שבנסיבות רגילות היה יוצא הוליוודי כמו ביוגרפיה קולנועית של מתמטיקאי סכיזופרן (או במילים אחרות: מזויף / קיטשי / אובר דרמטי), ולהפוך אותו ללגיטימי תוך שהוא מעצים את האימפקט הרגשי שלו על הצופה ואולי גם אומר משהו על החברה והמציאות במסגרתה הוא מתרחש ואותה הוא מתעד.

"Brothers Of The Head", מ- 2005, הוא סרט מוקומנטרי המשתעשע גם הוא עם בדיה ומציאות-בדויה, באמצעות תיעוד הפיכתם של זוג תאומים סיאמים בריטים לסיפור הצלחה מוזיקלי בסצנת הפאנק של שנות ה- 70. בניגוד לסרטים אחרים בנוסח "עלייתם ונפילתם", בהם ריבים פנים-להקתיים מובילים לא אחת לפירוק ההרכב, בסרט הזה, התאומים אינם יכולים לעשות מעשה שרונה ודניאלה פיק הודות לחיבור הפיזי המתקיים ביניהם.

אם הייתי מתבקש לתאר את הסרט הזה במילה אחת הייתי אומר: מלחיץ.

על אף שהשניים הם למעשה גוף אחד, לכל אחד מהם אישיות משל עצמו, מה שיוצר מעין מתיחות סמויה לכל אורך הסרט: טום לדוגמא הוא השקול מבין השניים בעוד אחיו בארי אימפולסיבי ומתריס, כך שריבים טריוויאלים המתגלעים בין כל זוג אחים רגילים, הופכים במצבים מסויימים בסרט לסצנות מורטות עצבים (בין היתר הודות למשחקם הנהדר של לוק והארי טרידאווי, שהם גם אחים במציאות, אם כי לא סיאמים). הם מחטיפים אחד לשני, מעצבנים אחד את השני ואוהבים אחד את השני וזה יפה ועצוב וכואב, ולעיתים לא פשוט לצפיה בייחוד בגלל הפן הרגשי ולאוו דווקא הויזואלי שבו (למרות שיש הרבה ממנו, אולי כדי לספק את יצר המציצנות הטבעי של צופיו).

הסרט צולם ע"י אנטוני דוד-מנטל הבריטי (שהתנסה בעברו בלא מעט פרוייקטים מעניינים כסרטי דוגמא 95, סרטים של דני בוייל וכמה של לארס פון טרייר), והוא מצליח לשוות לו מראה גותי מחוספס של אגדה מעוותת.

"Brothers Of The Head" יצא במקור ב- 1977, כספר של בריאן אולדיס (שכתב גם את הסיפור הקצר "Super-Toys Last All Summer Long", שהפך מאוחר יותר ל- A.I בידי ספילברג), ואי לכך הסצנה המוזיקלית בה הוא מתרחש היא זו של שנות ה- 70. פרט לסטיילינג ולאווירה התוססת והמרדנית הצעירה (פלוס כמה שירים לא רעים), אני תוהה האם הסרט לא יכול היה להתרחש בימינו… האחים מופקים כמו כל מוצר פופ עדכני – שני בנים אטרקטיביים ללא כל רקע מוסיקלי, לומדים לנגן ולשיר קאוורים עד שהם משופשפים מספיק לכתוב את השירים שלהם, שעוסקים בין השאר בתחושת הדואליות שהיא חלק מחייהם היומיומיים. מפיקים קשוחים ונוער הרפתקני שמחפש מודלים להשראה תמיד היו ותמיד יהיו כך שאני לא בטוח שהסרט מייצר איזו אמירה משמעותית לגבי התקופה אלא יותר מעביר את ההוויה שלה, אך הוא מצליח לרתק בתהליכים הנפשיים שעוברים על התאומים, באינטרקציה של האחים בינם לבין עצמם ובכמיהתם הבלתי אפשרית לחיות את חייהם כאינדיווידואלים שלא מסוגלים להיפרד רגשית אחד מן השני.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע בריטי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s