פסטיבל קאן 2012: מבט על סרטים מהתחרות הרשמית

פסטיבל קאן מדלג לעברנו בצעדי איילה, מה שאומר שטריילרים וקטעים מתוך סרטים שיוקרנו במסגרותיו השונות עתידים לנחות על ראשנו כבלוטים על ראשו של סקארט. להלן כמה מהם שיצאו ממש עכשיו:

"עוד לא ראיתם כלום" (You Haven't Seen Anything Yet), הוא סרט חדש לבמאי הצרפתי הוותיק אלן רנה ("הירושימה אהובתי", "אשתקד במרינבאד"). עלילת הסרט מתמקדת בקבוצת שחקנים הנפגשת בביתו של מחזאי מנוח לקראת הקראת צוואתו, ומבוססת באופן רופף על מחזה של ז'אן אנואי בשם "יורידיס". שם הסרט אגב, מסכם יפה מאוד גם את התחושה שמתקבלת אחרי הצפיה בטריילר.

"גן עדן: אהבה" (Paradise: Love) הוא סרטו החדש של הבמאי האוסטרי אולריך זיידל ("ימי שרב", "ייבוא/ייצוא"), שמתחקה אחר סיפוריהן של אם ובתה המתבגרת. הקטע הבא מציג את הסיפור הראשון ובו אישה כבת 40, נוסעת למומבסה, קניה, כדי למצוא אהבה, מזל ומאהב שחור. זיידל הוא מסוג הבמאים שמצריכים עצבי פלדה. כמו ב"ימי שרב" החומצי מ- 2001, ניתן לראות שהאסתטיקה שלו – שכוללת בין השאר בורגנים מבוגרים שניצלים על כסאות נוח בשמש – נוכחת גם כאן, בקטע הנפתח בשיחה הרת הגורל: לגלח או לא לגלח?

Mud, הוא סרטו השלישי של הבמאי האמריקאי ג'ף ניקולס, שרק בשנה שעברה שחרר לאקרנים את "סערת רוחות" עם מייקל שאנון, אשר זיכה אותו בשני פרסים בפסטיבל קאן 2011. בסרט החדש משתתף מתיו מקונוהיי שאף לוקח חלק בסרט נוסף שהתקבל השנה לפסטיבל, The Paperboy, בבימויו של לי דניאלס ("פרשס"). הנה קטע מתוך Mud:

גבר בשחור: הצצה לראש של צ'רלס ברנס

הנה דבר שלא קורה כל יום: צ'רלס ברנס, אחד הקומיקסאים הכי מוכשרים, יחודיים ומהפנטים שנתקלתי בהם בחיי, מדבר במשך שעה וחצי על חייו ועבודתו. ברנס הוא אמן מדהים. השימוש המסוגנן והלא יאמן שלו בשחור לבן מוליד אימג'ים קריפיים ומקוריים, עם טביעת אצבע שלא ניתן לטעות בה ובהשפעות שלה על אמנים אחרים (שמו לב לארט האלבום של Fever Ray, לדוגמא).

מיצירותיו הבולטות: Black Hole, נובלה גראפית שהיא יצירת אומנות של ממש, על מגיפה שפוקדת עיירה אמריקאית בשנות השבעים, וגורמת לשינויים גופניים מחרידים בקרב בני נוער; בשנת 2007, תרם את חלקו לאסופת סרטי האנימציה Fear(s) of the Dark ובשנה שעברה הוציא את החלק הראשון בטרילוגיית X'ed Out, המוגדרת כשילוב בין הרז'ה (טין-טין) לוויליאם ס. בורוז. זה האיש. זהו המפגש. מלך:

כוח פנדה

לפני חצי שנה בערך, נתקלתי בספר אומנות מדליק בשם Pop Touched Me, המאגד את עבודותיו של הצייר והפסל העכשווי רוב פרואיט (Rob Pruitt). בשנת 92', ערך האמן האמריקאי, יליד 64', רוב פרואיט, יחד עם ג'ק ארלי, תערוכה שנועדה להציג ולבקר את האופן בו משווקים כוכבים אפרו-אמריקאים בתרבות. התערוכה זכתה לתגובות קשות שהובילו לפירוק הצמד והותירה את פרואיט מחוץ לעולם האומנות משך מספר שנים. בשנת 98' הציג פרואיט את Cocaine Buffet (בו נמתחה שורת קוקאין ונערמה על גבי מראות שסללו את דרכן על רצפת החדר, בעוד המבקרים הוזמנו לכרוע ברך ולשאוף אל קרבם חלק מן היצירה). בין יצירותיו הבאות ניתן למנות: סדרת מצבות לזכרם של סלבריטאים ואומנים כמו אנה ניקול סמית וצ'רלס שולץ; הצעה ל-101 רעיונות אומנות שתוכלו לעשות בעצמכם; פסל כרום כסוף וגדול ממדים של אנדי וורהול אוחז בשקית בלומינגדייל'ס, שהוצב בכיכר יוניון שבניו-יורק; קולאז' תמונות של חתולים משופמים הדומים להיטלר ("Kitlers") מצילומים ויראליים ברשת, כשלאחרונה הוכרז על שיתוף פעולה עתידי של פרואיט עם מעצב הנעליים ג'ימי צ'ו.

(via gavinbrown, stylerumor)

אם נתעלם לרגע מהפן הטקסטואלי שכולל אינספור ציטוטי סלבריטאים שהופכים את פרואיט ללא פחות מתרומה למין האנושי, חלק לא מבוטל מ"פופ נגע בי" מוקדש לסדרת ציורי פנדה שובים בקסמם, שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בהם. הם מתוקים ונוגים ואומרים לך "תבהה בי, תבהה בי". עם זאת, אחת היצירות – "כשפנדות תוקפות" - עוררה מחאה בקרב קבוצת מפגינים שטענה כי פרואיט העתיק לכאורה הדפס טי-שירט של שני מעצבים עבור חברת הטי-שרטים Threadless. אלה הגיעו לתערוכה וערכו מחאה שקטה כשהם לבושים בחולצות ההדפס ומלווים בבובת פנדה אנושית.

הסיבה שנזכרתי ברוב פרואיט נעוצה בהופעת האורח של אחד מציורי הפנדה שלו בפרק השלישי של "בנות", הסדרה המדוברת של לנה דנהאם (בפרק היא מוצגת כפרי עבודתו של אמן אותו מגלם ג'ורמה טקון מסאטרדיי נייט לייב). אז אתם שואלים את עצמכם, למה דווקא רוב פרואיט?

בשנת 2010 ערך פרואיט את טקס פרסי האומנות השני של מוזיאון גוגנהיים (בו הופיע בין השאר השחקן שתקוע בכל חור, ג'יימס פרנקו). בין שלל הקטגוריות השונות, הוענק מה שנקרא "פרס רוב פרואיט להישגיות" ללא אחרת מאשר… לנה דנהאם!

אבודה בהרים

(via AsianWiki)

את הונג סאנג-סו גיליתי אומנם רק לאחרונה אך מסתבר שפסטיבל הסרטים בירושלים מלווה את הקריירה של האוטר הקוריאני עוד מראשיתה. לכן, לא יהיה מוגזם לצפות שאת סרטו הקרוב שיוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן בכיכובה של איזבל הופר, In Another Country, נזכה לראות בארץ עוד השנה.

כמו כן, מדי שנה, מעניק פסטיבל הסרטים הקוריאני הבינלאומי בג'יאונג'ו, תקציב לשלושה במאים לעשיית סרט קצר במדיה הדיגיטאלית שיוקרן בפסטיבל. בשנת 2009, התכנסו שלושת היצירות תחת הכותרת Visitors. אחת מהן, היא דרמה קומית בת 30 דקות של הונג סאנג-סו, בשם Lost in the Mountains. הסרט – שמגולל את סיפורה של צעירה הנוסעת לבקר את חברתה בעיירת נעוריה – כולל מאפיינים רבים הנוכחים בסרטיו (לפחות באלו שראיתי) שיכולים לנוע בין 80 ועד ל-145 דקות. "אבודה בהרים" (או "אבודים בהרים"?), זו הזדמנות טובה להתוודע לסגנונו היחודי של הונג סאנג-סו – שבעיני הוא לא פחות מהשראה - בין אם מחדש ובין אם לראשונה, ביצירה קצרה, מהנה ומוצלחת.

מה עוד מחכה לנו בפסטיבל קאן 2012?

השבוע נתבשרנו שסרטו החדש של מישל גונדרי, The We and the I, יפתח את מסגרת "השבועיים של הבמאים" במסגרת פסטיבל קאן הקרוב. "האנחנו והאני", מתרחש במהלך נסיעתם של תלמידים באוטובוס, תוך שהוא בוחן את הדינמיקה המשתנה ביניהם. בימים אלו מצלם גונדרי עיבוד מסקרן במיוחד לספרו של בוריס ויאן, "צל הימים" (שזכה להדפסה חדשה בעברית לפני כמה שנים, בהוצאת ספריית הפועלים). מעניין אגב, היכן עומד פרוייקט המד"ב שלו עם אלן פייג'.

עוד ב"השבועיים של הבמאים": סרט אנימציה דרום-קוריאני ששמתי עליו עין כבר כמה שבועות בשם "The King of Pigs". זו פעם ראשונה שסרט אנימציה דרום-קוריאני משתתף בפסטיבל קאן ואכן, לא מפתיע אותי שזה קורה עם הסרט הזה שכן עפ"י הטריילר, האנימציה בו נראית אדירה לגמרי!

וגם: Room 237 הוא סרט תיעודי, שבמהלך 102 דקות מנסה לחקור משמעויות נסתרות בסרטו של סטנלי קובריק מ-1980, "הניצוץ". מעניין מה לסטיבן קינג יהיה להגיד על זה.

~

במסגרת "מבט מסוים", יתחרו בין השאר שני יוצרים קנדיים: קסבייר דולן, עם סרטו החדש Laurence Anyways (שמתהדר בתואר הסרט הארוך ביותר של התחרות עם שעתיים וארבעים ואחת דקות!) וברנדון קרוננברג (בנו של דיויד קרוננברג שבעצמו מתחרה על פרס בתחרות המרכזית), עם הפיצ'ר הראשון שלו Antiviral. בסרט משתתף השחקן הג'ינג'י המלאכי, קיילב לנדרי ג'ונס (רק תעיפו מבט בסדרת התמונות בכיכובו שצילם ג'וליאנו בקור ושימו לעצמכם אצבע על הדופק).

(via Twitch)

אם אתם שואלים את עצמכם מה הקשר בין במאים כמו בניסיו דל-טורו, גספר נואה, איליה סולימן, לורן קאנטה, חוליו מדם, חואן קרלוס-טאביו ופאבלו טראפרו, התשובה היא: "7 ימים בהוואנה" – סרט עלילתי בו כל אחד מהם מביים יום בסיפורו של בחור אמריקאי צעיר (ג'ון האצ'רסון) המגיע לקובה במסגרת פסטיבל סרטים ומנסה לפרוץ לתחום המשחק.

אוהבים מקולי?

חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי ומי בא? "In Another Country" (במקור: Da-reun na-ra-e-suh), הטריילר לסרטו החדש של האוטר הקוריאני הונג סאנג-סו בכיכובה של איזבל הופר. איזה כיף! כמו הטריילר לסרטו הקודם מ- 2011, The Day He Arrives, גם הפעם מדובר ככל הנראה בהסבה של סצנה מתוך הסרט, בתוספת כתוביות. סצנה שכולה הונג סאנג-סו.

זהו סרטו ה- 14 במספר של הבמאי, הכולל כאמור שיתוף פעולה ראשון עם שחקנית לא-קוריאנית בינלאומית (ואיזו שחקנית, איזו!). בקרוב בפסטיבל קאן הקרוב למקום מגוריכם.

~

הנה תמונה ששיעשעה אותי לאחרונה: Eeeee Eee Eeee של טאו לין מתארח בפרק הבכורה של "בנות", הסדרה החדשה של לנה דנהאם. איכשהו, נראה לי מאוד הגיוני שלנה דנהאם תעשה משהו כזה. במהדורה הדיגיטלית של "טיים אאוט", תוכלו למצוא עליה כתבה (עמ' 100-101), כולל התייחסות לתנועת הממבלקור [ותודה לדניאל על הלינק!].

(via boredumb)

~

לאחר שהמתופף שלהם נשלח לצבא, התיידדו שני חברי להקת האינדי הקוריאנית "פינקי פינקי", באום-ג'ון והיונג-טאה, עם הפרופסור האמריקאי שלהם לאנגלית באוניברסיטה (ומתופף לעת מצוא), ברדלי ריי מור.

הרעיון המקורי של הסולן והגיטריסט באום-ג'ון, היה להקים להקה אומנותית שתופיע ברחובות קוריאה יחד עם סטודנטים מהאוניברסיטה. עם החלפת המתופף, החליפו השלושה את שם הלהקה ל"באסקר באסקר" (Busker Busker) והמשיכו להופיע עם חברים מתחלפים.

ב- 2011 ניגשו שלושת חברי הלהקה להשתתף בעונה השלישית של תוכנית הכשרונות הקוריאנית "סופרסטאר קיי" (מעין מקבילה קוריאנית של אמריקן איידול), בה הגיעו למקום השני ומטבע הדברים זכו לפופולאריות עצומה. בחודש מרץ השנה, יצא אלבום הבכורה המקסים שלהם שמתאפיין בין השאר בגוון אקוסטי חמים, מפוחיות וכלי קשת שעושים נעים באוזן. זה הטיזר הקורע שליווה את יציאת אלבומם החדש:

פסטיבל קאן 2012: התחרות הרשמית

לרגע קצר מישהו איפשהו מתישהו קיווה שאולי יכול להיות מצב שייתכן והסרט החדש של פול תומס אנדרסון, The Master, ישתחל לליין-אפ הקולנועי הכי מצופה של השנה, אז בסדר, בסדר, ברור שלא היה לזה סיכוי, ברור שהסיכויים לכך היו קלושים, ברור, ברור. מותר לפנטז. גם הסרט החדש של פארק צ'אן-ווק, Stoker, בכיכובה של ניקול קידמן, נעדר מהרשימה. אבל אין סיבה להתלונן. באמת שלא. הצצה ברשימת הסרטים המשתתפים בתחרות מספקת כמה סיבות לשלוף משרוקית ולהתחיל לרוץ על איזו גבעה:

Amour. בפעם האחרונה שביקר מיכאל הנקה בפסטיבל קאן, היה זה ב-2009, עת שזכה בפרס דקל הזהב היוקרתי על "סרט לבן". כעת, לא רק שהוא חוזר עם סרט חדש, הוא גם שב לשתף פעולה עם איזבל הופר, לאחר שכיכבה ב"המורה לפסנתר" (2001) ו"זמן הזאב" (2003).

(via Film Business Asia)

לפני כשנה, במהלך ביקורה של איזבל הופר בדרום קוריאה לרגל קידום הסרט "קופקבנה", נשאלה השחקנית במהלך מסיבת עיתונאים, עם איזה במאי קוריאני הייתה מעונינת לעבוד. בין שלל השמות שהפריחה לאוויר, עלה שמו של האוטר הקוריאני המבריק הונג סאנג-סו. אני חייב לכם מילה על הונג סאנג-סו: כבר 16 שנים שהוא מביים סרטים ועד כה מתהדרת הפילמוגרפיה שלו בלא פחות מ-12 פיצ'רים וסרט קצר. בשנת 2010 הנפיק שתי יצירות, ולמעשה בשנים האחרונות הוא משתדל לשמור על קצב של מינימום סרט אחד בשנה, א-לה וודי אלן. פעם בכמה זמן, יש את הרגע הזה שאתה צופה בסרט ופתאום מרגיש שעלית על משהו. למרות שהסרט הראשון שלו יצא כשהייתי בן 6, להונג סאנג-סו נחשפתי רק לאחרונה. ראיתי את Like You Know It All ראיתי את The Day He Arrives ראיתי את Visitors ואני מתכוון לראות את כל מה שהוא עשה עד היום. כל פריים ופריים. עד כדי כך התאהבתי בהונג סאנג-סו. בגברים הדפוקים רגשית שלו. באלכוהול. בזומים הפתאומיים. בנראטיב.

הפעם האחרונה בה השתתף הונג סאנג-סו בפסטיבל קאן הייתה בשנה שעברה, ובשנת 2010 זכה בפרס הגדול במסגרת "מבט מסוים" על סרטו Hahaha. הופעתה (המשולשת! ככל הנראה) של איזבל הופר בסרטו החדש, In Another Country, מהווה את שיתוף הפעולה הראשון של הבמאי עם שחקנית לא-קוריאנית בינלאומית (ג'יין בירקין אולי הבאה בתור) וייתכן שבעקבותיה, יזכה היוצר המוכשר הזה לחשיפה לה הוא באמת ראוי. אם אתם לא סומכים עלי, תשאלו את סקורסזה: