האישה הכי מצחיקה בניו-יורק

אם עד היום לא שמעתם על פראן ליבוביץ', הסרט הדוקומנטרי של מרטין סקורסזה, "דיבור ציבורי", יערוך לכם הכירות מענגת עם אחת הנשים הכי שנונות, מצחיקות וחדות אבחנה שיצא לכם לשמוע
"הנה הבעיה בלהקדים את זמנך – עד ששאר האנשים מדביקים את הפער, את משועממת".
(פראן ליבוביץ, Public Speaking)
***
בשנות ה- 70, לאחר שהגיעה לניו-יורק ועבדה במגוון עבודות מזדמנות – נהיגה במונית, ניקוי דירות – החלה פראן ליבוביץ'     בת ה-20, לפרסם ביקורות קולנוע וספרות במגזין Changes (בו עסקה במקור במכירת שטחי פרסום), ובגיל 21 התקבלה למגזין Interview של אנדי וורהול, בו כתבה טור בשם "I Cover the Waterfront".
מאוחר יותר עברה ליבוביץ' לפרסם את כתביה במגזין Mademoiselle, תוך מטרה לקבצם לאסופת מאמרים שהתפרסמה בהמשך במסגרת שני ספרים: Metropolitan Life ב-1978, ו- Social Studies ב- 1981 (שני הספרים, אגב, אוחדו לכרך אחד בשם The Fran Lebowitz Reader, שיצא ב- 1994). בעשרים השנים האחרונות נראה כי ליבוביץ' עובדת על רומן בשם Exterior Signs of Wealth, המתואר כעוסק בעשירים שרוצים להיות אמנים, ובאמנים שרוצים להיות עשירים (עם זאת, בראיון שנערך עמה בשנה שעברה ב- New York Observer, סיפרה שהיא עובדת על שני ספרים אשר סיימה לכתוב את מחציתם, אך אינה מציינת את שמותיהם או עלילותיהם).

***

"עובדות הן מה שחשוב בחדשות, אבל אף אחד לא מתעניין בהן יותר. אנשים מתעניינים – וזה משהו שאני מוצאת אותו מדהים – בדעות של אנשים אחרים … כשאני פותחת CNN ושומעת 'והנה טוויטר מס'… מה שלא יהיה… אנחנו רוצים לדעת מה אתם חושבים!', אני חושבת, באמת? אני לא!".
(פראן ליבוביץ, Public Speaking)
***
הסרט התיעודי שעשה עליה מרטין סקורסזה עבור HBO, לא רק הותיר אותי עם כאבים בשרירי הלסת אלא גרם לי לתפוס את הראש ולתהות מדוע לא הכרתי את האישה האדירה הזאת קודם לכן. בקצב של מכונת יריה, חדה, מדוייקת, מכוונת מטרה, פראן ליבוביץ' צולפת מטח בלתי נגמר של אבחנות שנונות, סרקסטיות, מבדרות ואינטלגנטיות להכאיב על מגוון כה רחב של נושאים, עד שהדחף למצוא משהו כתוב שלה גורם לפה לרייר. פיצוץ אטומי של כישרון מילולי שמייצר משפטי קאלט בלתי נדלים (ציטוטים שלה מופיעים אפילו ב"ג'פרדי").
ליבוביץ' היא יהודיה דעתנית בלתי נלאית שלא עושה הנחות לאיש ונחשבת לדורתי פרקר של שנות ה- 70. כמי שעברה לתפוח הגדול ממוריסטאון, ניו-ג'רזי (לאחר שסולקה מבית ספרה ודילגה על שלב הקולג'), הפכה להיות חלק מהנוף הניו-יורקי כמו האמפייר סטייט או פסל החירות. ליבוביץ' הייתה שם בזמן אמת – ראתה הכל, שמעה הכל, עשתה הכל, כך שהפיקנטריה שהיא מספרת כאילו פותחת הצצה לאחורי הקלעים של ניו-יורק התרבותית, התוססת והצעירה של פעם.
"אני גרה קרוב לכיכר טיימס, הנה משהו שהיינו יכולים להיעזר בו בשכונה למשל: קצב. סנדלר. חנות לצרכי כתיבה. חנות ספרים. אתם יכולים למלא את החסר. אם אתה תושב ניו-יורק שנתקל בתושב ניו-יורק אחר בכיכר טיימס, זה כמו להיתקל במישהו בפאב להומואים בסבנטיז – אתה מיד ממציא תירוצים מדוע אתה שם: 'אני לא באמת כאן',  'אני לא באמת בכיכר טיימס, אני בדרך למקום אחר', 'אני עושה מחקר!'"
(פראן ליבוביץ', Public Speaking, בתגובה להחלטה להפוך את ניו-יורק לעיר תיירותית ולמסחר לשם כך את כיכר-טיימס)
***
ניכר שסקורסזה ביים את הסרט תוך אהבה גדולה לדמות הדומיננטית והממגנטת שבמרכזו. קל להתאהב בליבוביץ' ולהתקנא בסגנון החיים הממכר והבוהמייני הניכר בעברה. כלסבית מוצהרת (הנוהגת להתהדר בחליפות גבריות של "אנדרסון & שפארד" מרחוב סביל רואו, בזכותן זכתה ב-2007 בתואר אחת הנשים האופנתיות ביותר מטעם מגזין ונטי פייר) וכמי שהיתה עדה לתסיסה ולגוויעה התרבותית של שנות ה- 80 עם התפשטות מחלת האיידס, אומרת ליבוביץ' על צרכני התרבות (שהיו מורכבים ברובם מהומוסקסואלים) שאעפ"י שכולם דיברו על השפעת האיידס במובן של אילו אמנים איבדנו, מעולם לא דובר על הקהל הזה שאבד. חשיבותו, היא מדגישה, שווה לא פחות מזו של האמנים.
"האם אני מאמינה בנקמה? אני בהחלט מאמינה בנקמה. אני לחלוטין מאמינה בנקמה. אנשים אומרים 'נקמה עדיף להגיש קרה', 'עדיף…' היא טובה בכל שלב שאתה מגיש אותה. כל הזדמנות שיש לך לנקום – נצל. לעולם אל תתן לה לחמוק. עם זאת, אני לא מאמינה במחילה. יתכן וזה קשור במוצא. מחילה היא דבר נוצרי. מחילה למעשה, היא הנצרות. תחילה כולם היו יהודים, אז הגיע ישו, הוא אמר 'אני אסלח לכם' – הו הו – מיד כולם הלכו. באופן טבעי, זו דת יותר גדולה".
(פראן ליבוביץ, Public Speaking)
***
כיום, כמי שצברה קילומטרז' ארוך כרטוריקנית קומית מופלאה, מקיימת ליבוביץ' כנסים אליהם מגיעים אנשים על מנת לשמוע אותה מדברת, מחווה את דעותיה על ספרות, טלוויזיה, מגדר, עישון, חדשות, הורות, חיים בעידן המודרני ומה לא, באופן שמזכיר מאוד סטנד-אפ, רק הרבה יותר חכם ממה שהורגלנו אליו.
סרטו של סקורסזה בנוי משיחות שערך איתה במקום הקבוע שלה בפאב וייברלי (בו היא מופיעה כקריקטורה על אחד הקירות), קטעים דוקומנטריים נדירים מההיסטוריה הטלוויזיונית האמריקנית ומפגשים מול קהל, בין היתר יחד עם חברתה הטובה, הסופרת טוני מוריסון. בכלל, לשמוע את סקורסזה נקרע מצחוק זאת חוויה מלבבת בפני עצמה, רק לא בטוח שתשמעו אותו הודות לרעש שתקימו בעצמכם.
About these ads
רשומה זו פורסמה בקטגוריה ספרים שצריך לתרגם, קולנוע תיעודי. אפשר להגיע ישירות לרשומה זו עם קישור ישיר.

13 תגובות על האישה הכי מצחיקה בניו-יורק

  1. ריקי הגיב:

    תענוג. תודה. ואולי פספסתי, איפה אפשר לצפות בסרט?

  2. ז'ניה הגיב:

    אין חיפוש בבלוג הזה, ואני לא מצליחה להיזכר אם כתבת על זה פעם, אבל אם לא כתבת סימן שלא ראית, ואתה צריך לראות את THE TRIP. מיני סדרה, מייקל וינטרבוטום, איפשהו בין הדוקו למוקומנטרי, שישה פרקים, מעולה.
    (פשוט בא לי לגמול לך על כל ההמלצות והצ'ופרים)

  3. ז'ניה הגיב:

    אוקיי, אני רואה עכשיו את הסרט, ועצרתי באמצע רק כדי לגנוח בהתפעלות: היא! מדברת! על! ג'יימס! ת'רבר! האליל!
    פעם ראשונה שאני שומעת שמישהו בכלל מזכיר אותו בלי שנאלצתי לחפור בגוגל בשביל זה.

    • עמית ל. הגיב:

      באמת ציינתי לעצמי לבדוק כמה מהשמות שהיא מאזכרת… בכלל, הסיפור שהיא מספרת על הבול של ת'רבר קורע! (שלא לדבר על אחד האהובים עלי בסרט – הארוחה בטקס הענקת פרס נובל. פשוט גדול).

  4. ז'ניה הגיב:

    אני נשפכתי מהטיעון הסמי-אבולוציוני על זה שגל האיידס של האייטיז קצר את כל האנשים הכי שווים עם הטעם הכי טוב ונשארנו עם סוג ב' וג' – פשוט כי אלה שמתו ראשונים היו אלה שזיינו הכי הרבה…

    אותי מסקרן מי הארכי-שמרן שמופיע פעמיים בקטעי הארכיון בסרט, פעם אחת במתקפת שטנה על ג'יימס בולדווין ופעם שניה בהתנצחות עם גור וידאל.

    ותראה מה מצאתי לך:

    • עמית ל. הגיב:

      המעניין הוא שסקורסזה לא בחר להנציח את שמות הדמויות שבקטעים על גבי המסך. בתור ישראלי, רפרנסים מסוימים לתרבות האמריקאית לא היו לגמרי נהירים לי. יש למשל את הבדיחה שליבוביץ' מספרת בנשיונל בוק אוורד מ-2006 על כך שממשל בוש החליט לכנס ועדה לחקר המצב בעירק, 3 שנים… אחרי המלחמה. כשהיא שואלת "היכן אתם חושבים שהם נפגשו?", ואז משיבה "Windows on the World" חלק מהקהל צועק לה בוז. אם אתה לא אמריקאי, לא בטוח שתדע כי Windows on the World היא מסעדה מפורסמת… במגדלי התאומים.
      (תודה על הקטע, דרך אגב!).

      • ז'ניה הגיב:

        ואללה, גם אני לא ידעתי.
        נראה לי שהאיש שמסקרן אותי הוא צ'רלי רוז בצעירותו, אבל אני לא בטוחה.
        וזה לא רק קטע! אם תיכנס לזה ביוטיוב תראה שיש שם את כל הסדרה.

  5. עמית ל. הגיב:

    טוב, אחרי בדיקה ברשת מסתבר שהאמריקאי השמרן שמופיע בקטעים שציינת הוא חבר המפלגה הרפובליקנית, ויליאם פ׳ באקלי ג'וניור (William F. Buckley, Jr) – סופר, פוליטיקאי ומייסד המגזין הקונסרבטיבי National Review. אם הוא היה צ'רלי רוז זה היה קצת מבהיל…

    • נטעלי הגיב:

      תודה, במהלך הצפייה בסרט אכן תהיתי מי האיש המפחיד הזה…מסכן גיימ'ס בולדווין, לא שהוא צריך את הרחמים שלי אבל לבי יצא אליו כשההוא השתלח בו.

  6. ז'ניה הגיב:

    כן, זה הרבה יותר הגיוני מצ'רלי רוז! פשוט הוא קצת דומה לו… אולי כל הוואספים הם בעצם שכפולים של אותו פרוטוטיפ גנטי?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s