זהו סוף העולם כפי שהכרנו אותו (ואני מרגיש סבבה)

אני מאוד אוהב דיסוטופיות. הרעיון שהעולם רק ילך ויתדרדר אל עבר עתיד קודר ומאיים רק נראה הגיוני יותר עם הזמן, ומרתק לבחון את חזיונותיהם של יוצרים שונים לגביו, בהסתמך כמובן על אלמנטים והשלכות מהמציאות העכשווית שהדיסוטופיה מקצינה ומבקרת. אחת הדיסוטופיות שעוררו את סקרנותי מהשנה האחרונה היא Carré Blanc (או בתרגום לאנגלית: White Square), סרט הביכורים הצרפתי של הבמאי ז'אן-בפטיסט לאונטי, שהוקרן עד כה בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים בטורונטו וסטוקהולם:

אהבתי בטריילר את הסגנון המנוכר, האווירה המשונה והקדרות התאגידית (מעניין אם יש סיבה לכך שהבוס מזכיר קצת את אובמה, או שזה רק אני…). הוידאו הבא הוא כבר קטע מתוך הסרט והוא הופך קרביים אמיתי. על אחריותכם. [via Twitch].

Régine II

"פול פארמר היה סטודנט לרפואה ולאנתרופולוגיה בעת שביקר בהאיטי לראשונה ונתבררו לו ממדי המצוקה, הדלות והסבל במדינה הקטנה, הענייה והנחשלת ביותר בחצי הכדור המערבי – מושבת עבדים לשעבר. בשתי ידיים כמעט הוא מצליח להקים באזור נידח ומשולל דרכי גישה מרכז רפואי מודרני, בתי ספר לילדים, צנרת למי שתייה, קורת גג לדיירי הצריפים העלובים ועוד.

את שני הדוקטורטים שלו הוא משלים בהרווארד בין גיחה אחת להאיטי לשנייה, שם מעניק הסטודנט הצעיר [...] טיפול רפואי וסיוע לאוכלוסייה הנזקקת. [...] הוא אינו מסב פניו ריקם של שום חולה ואינו דורש תמורה כספית ממי שידם אינה משגת לשלם – וכאלה הם רוב מטופליו. [...] העמותה הקטנה שהקים, שותפים-בבריאות, הצליחה להביא להורדת מחירי התרופות לאיידס ולשחפת ביותר מ-90 אחוזים, גרמה לארגון-הבריאות-העולמי להכניס שינויים מכריעים במדיניותו, והצילה כך את חייהם של אלפי בני אדם בהאיטי, בפרו, במכסיקו, בגואטמלה, בסיביר, ברואנדה, בלסותו ועוד".

(מתוך הכריכה האחורית של "הרים מעבר להרים" מאת טרייסי קידר, הוצאת אג'נדה, 2009)

זהו הספר שבהשראתו כתבו ארקייד פייר את אחד השירים הפופולאריים ביותר שלהם Sprawl II (Mountains Beyond Mountains), מתוך אלבומם האחרון והנהדר, The Suburbs. אחרי שנה וארבעה חודשים, יש גם קליפ (!) אותו ביים וינסנט מוריסט שבפילמוגרפיה שלו ניתן למצוא את Miroir noir – הדוקומנטרי על ארקייד-פייר מתקופת ניאון בייבל, וכן את סרט ההופעה האחרון של סיגור רוס, Inni.

ניתן לומר זאת כך, גם אם חוויתם יום מחורבן במיוחד, הקליפ הזה יעשה אתכם מאושרים, לפחות לחמש דקות וחצי. אם מישהו עוד היה צריך הוכחה לכך שארקייד פייר הם אחד הדברים הכי טובים שקרו לעולם (המוסיקה) בעשור האחרון - Vוואלה.

שובו של היאפי

10 שנים חלפו בסך הכל מאז העיבוד של מארי הארון ליצירת הפולחן האדירה של ברט איסטון אליס, "אמריקן פסיכו", ובאולפני ליונסגייט החליטו לתת אור ירוק לגרסא חדשה. נובל ג'ונס – מי ששימש כבמאי השלמות ב"הרשת החברתית" וביים מספר קליפים בעברו – הוא זה שהציע את התסריט לעיבוד החדש ואף יופקד על הבימוי. מדובר בסרטו העלילתי הראשון של ג'ונס והוא מתכנן להעתיק את העלילה שהתחקתה אחר חייו של היאפי הניו-יורקי פטריק בייטמן (שהוא גם רוצח סדרתי), משנות השמונים אל ניו-יורק של ימינו [via vol1brooklyn].

מוכרחים להודות שזה מפתיע.  אעפ"י שהסרט לא זכה במקור להצלחה קולנועית ואפילו ברט איסטון אליס הפך בדעתו ברבות השנים לגביו, אי אפשר לומר שמדובר בסרט זניח שהתנדף מהתודעה. למעשה, הוא אף קיבל מעמד קאלט משל עצמו. כשקראתי את הספר לאחר שראיתי את הסרט, לא יכלתי שלא לדמיין את כריסטיאן בייל בתפקיד בייטמן. הסרט גם מכיל כמה סצנות בלתי נשכחות (אחרי שצופים בו קשה להסתכל על כרטיסי ביקור באותה צורה למשל) ומשפטים ציטוטיים להחריד ("אני צריך להחזיר כמה סרטי וידאו"). בהקשר הזה, תמיד שעשע אותי שעל המהדורה העברית של הספר בהוצאת שדוריאן נכתב "הספר גם זכה לעיבוד קולנועי בינוני ב-1999". וואלה. באמת? ממתי כריכת ספר אמורה להעביר ביקורת על אדפטציה קולנועית שלו?

אעפ"י שבעיני מדובר בסרט טוב שמבטא את הניכור שברומן באופן קר ואלגנטי, ובעל אלמנטים סאטיריים משעשעים, קשה באמת לערוך השוואה בין שתי היצירות משום שמעלותיו של "אמריקן פסיכו" כספר, מצויות בין השאר בכתיבה שלו, באופן הניסוח, בקצב, בתכסיסים הספרותיים, בתעוזה, במבנה ובעוצמה המהממת של הפרוזה. הניסיון למצוא לכך ביטוי קולנועי הוא אתגר בעייתי, מה גם שאין בספר קו נראטיבי מובהק אלא יותר רצף של מאורעות.

למרות שאליס הגדיר את הספר כסאטירה על התנהגות גברית, הרעיון לעקור את העלילה מהאייטיז אל ימינו מחרב את כל הרפרנסים התרבותיים שהספר משופע בהם ופוגם במידה מסויימת בפן ההומוריסטי שטמון בהם. מדובר גם בגרסא דלת תקציב שמעניין מה זה אומר מבחינת כל המותרות שבייטמן מבזבז עליהם את כספו כמו גם שלל חליפות המעצבים היוקרתיות שכולם מסתובבים בהן עד שלא ניתן להבחין מי הוא מי.

תגובתו של אליס בטוויטר: "הזהרתי את ליונסגייט שלא אאשר גרסא חדשה ל'אמריקן פסיכו' אלא אם כן יככב בו סקוט דיסיק ('משפחת קרדשיאן') או מיילס פישר ('יעד סופי 5')". ומיד אחר כך: "אני מחכה שסקוט דיסיק ישאל: מי זה לעזאזל ברט איסטון אליס?".

דיסיק בתגובה: "לא הולך לקרות, אני יודע בדיוק מי אתה!"

[via jordanchesney]

משיגנע

ז'אן מארק ואלה הוא במאי קוויבקי שאחראי לאחד הסרטים הקוויריים האהובים עלי בכל הזמנים. לא רק ש- C.R.A.Z.Y (סרטו מ-2005, עליו עבד במשך כ-10 שנים), הוא סרט גדוש בסטייל צבעוני ומסוגנן, עם דמויות מבדרות ומעוררות אמפתיה כשהוא מחוזק ע"י פסקול שווה, הוא גם כולל את מארק אנדרה גרונדין – אחת הדמויות הגאות הכי יפות שנראו על המסך.

אז אחרי שעשה ב-2009 דרמה היסטורית על המלכה ויקטוריה, הוא שב עם סרט חדש בשם "Café de flore", על אהבה בין גבר לאישה ובין אם לבנה. הטריילר עושה רושם אפי ומתפקע מרגש (אם כי יש לקחת בחשבון שסיגור רוס מסוגלים להפוך גם פרסומת על קפה לאפית…). בקיצור, זה נראה טוב.

גם אני רוצה פוני!

אתר המעריצים הרשמי של צ'אק פלאניוק, דה קאלט, כבר מזמן לא עוסק רק בפייט קלאב ובשאר יצירותיו של סופר הפולחן הזה, אלא מכיל ביקורות ספרות שונות (על כותרים לא שגרתיים) וראיונות עם סופרים אחרים. אי לכך, הוחלט לפצל את האתר ולהעביר את תכני הספרות השונים למקום חדש. ובמקום הזה, תוכלו למצוא פוסט מאת אותו פלאניוק בו הוא מפרגן 13 עצות מועילות לכתיבה מתוך נסיונו האישי. קראו והפנימו.

~

סטפאן לאפלר הוא במאי קוובקי שעושה סרטים קטנים ומשונים. עד כה הוא ביים שני פיצ'רים: Continental, A Film Without Guns מ- 2007 (שלא ראיתי, אבל רוצה לראות) ואת Familiar Ground אשר יצא השנה (שלא ראיתי אבל מאוד רוצה לראות). אחרי שצופים בטריילר הבא, לא רוצים להכביר במילים. רוצים לראות. עכשיו. נו?

~

נראה לכם ששומרים מקום מיוחד בגיהינום לאנשים שמאזינים לפופ קוריאני? אם כך, צריך לשמור לי מקום (חי-חי). בעצם, זה לא שאני ממש *מאזין* לאלבומים, זה יותר בכיוון של לדוג שירים קליטים במיוחד תוך בהייה בבנים קוריאנים מתנועעים באקרובטיות בעודם מחליפים עשרות תלבושות אופנתיות במחי קאט מבלי ששיערה מהפוני המושלם שלהם תזוז במילימטר (לא שזה שונה בהרבה מהאופן בו פאן-גירל ממוצעת מסתכלת על האיידולים המתועשים לעייפה הללו, אבל אפשר להתנחם לפחות ב… המממ.. מודעות עצמית?).

אחרי שקוראים עשרות תגובות משוגעות של גרופיות לקיי-פופ ביו-טיוב (לא שעשיתי את זה, כמובן), מקבלים את התחושה שכולן רוצות רק דבר אחד מהבנים הללו: שיתנשקו כבר אחד עם השני בעוד הן מנסות לשכנע את כל שאר העולם שהם לא הומואים!! הא! הבנים הקוריאנים משתעשעים עם הציפיות האלה כמעט בכל וידאו שלהם בטיזינג ארוך ובלתי ממומש שזה מוזר ומצחיק ומעלה המון תהיות לגבי תפיסת הגבריות שלהם לעומת זו הישראלית, המצ'ואיסטית, ההומופובית והקשוחה.

דונט קאט מי

במסגרת לימודי מבע קולנועי צפינו השבוע בסרטו השני של ג'ים ג'רמוש מ-1984, "זרים" (Stranger Than Paradise). הסרט מורכב מ-67 סצנות מינימליסטיות קצרות ללא חיתוכים בשחור-לבן, המופרדות אחת מהשניה בפייד שחור. הוא מספר על שלוש דמויות צעירות המנסות למצוא את מקומן בעולם אך מרגישות תלושות בכל מקום בו הן נמצאות. בניגוד ללא מעט אנשים ששנאו אותו, חיבבתי מאוד את הסרט ולמעשה מכל מה שצפינו בו עד עכשיו, הוא הראשון שנתקע לי בראש, השפיע על תפיסות אומנותיות מסויימות ועורר בי רצון לצפות בו שוב.

עד כה יצא לי לראות את "פרחים שבורים" ו"גבולות השליטה", של ג'רמוש ושמתי לב שאת שלושת הסרטים מאפיין מה שניתן לכנות, סיפור מסע חסר פואנטה. לרגעים מתגנב לתוכם מימד של שיעמום – באופן המזכיר נסיעה על רקע נוף משונה שמתחלף לעיתים במישור חולי - אולי משום שעלילתית לא קורה בהם הרבה ולא תמיד ברור עד כמה הדמויות אכן מתקדמות לאנשהו. מדובר בסוג מיוחד של מרקם, קצב, הומור, שוֹנוּת ושימוש מעניין בפסקול לא שגרתי שיוצרים חוויה ייחודית שמעוררת מגוון רחב של תחושות. הדגש בהם הוא יותר על תהליך החיפוש עצמו מאשר על התוצאה שהיא לא אחת ריקנית (דמו לעצמכם סרט ספורט שחותך את סיום המשחק הגורלי בין שתי הקבוצות המתחרות).

"זרים", עושה שימוש יוצא דופן במבנה שהזכיר לי מאוד קריאה בקומיקסים אלטרנטיביים המציגים סיפורים קצרים של פיסות חיים. יש לו סגנון חסכני ומדויק עם צילומי שחור-לבן מנוכרים שבהחלט מותירים רושם. אחת הסצנות הפותחות אותו מראה נערה צועדת ברחוב ניו-יורקי שומם, בדרך לדירתו המרופטת של דודה. היא אוחזת בשקית, מזוודה ורשמקול ממנו בוקע השיר "I Put a Spell On You", בביצועו של סקרימינג ג'יי הוקינס. בעיני מדובר בסצנה יפהפיה של לכידת שממה אורבנית, הבולטת בין השאר בשל השימוש הרחב בתנועת מצלמה שנעדרת מרוב הסרט (עליה אחראי טום דיסיליו, שהוא גם במאי בפני עצמו) והשיר הפנטסטי של הוקינס.

הביטניק והים

דיימון אלברן, קייט מוס, מילה יובוביץ', גאל גרסיה ברנאל, קיליאן מרפי, ביורק, דמיאן הירסט, פי.ג'יי הארווי, טילדה סווינטון, אלישיה קיז, ג'רוויס קוקר, מייקל סטייפ והרמוני קורין, הם רק חלק מן האמנים שנבחרו לעטר את 20 שערי גיליון דצמבר של המגזין הבריטי, Dazed & Confused, החוגג בימים אלה 20 שנים להיווסדו. לצילומים אחראי הצלם הבריטי רנקין, כשלכל אחד מהשערים מצורף שער פנימי נשלף עליו מופיע כוכב עולה עפ"י בחירתה של הדמות מהשער החיצוני. בעמוד הוידאו של המגזין, ניתן למצוא ריאיונות קצרים עם זוגות הכוכבים המתנוססים על השער.

הוידאו הבא הוא זה של קיליאן מרפי שבחר לפרגן לקרייג רוברטס המשעשע שכיכב ב"צוללת", ומופיע לצדו במותחן העל-טבעי המצופה של רודריגו קורטז (שאחראי על "Buried"), "אורות אדומים" (עם רוברט דה-נירו המסתובב וסגורני וויבר).

סוסים ועצמות

סרטו החדש של טוד סולונדז, "סוס אפל", הוקרן כבר בפסטיבל חיפה האחרון (כמו גם בפסטיבלים נוספים ברחבי העולם) אך הטריילר שלו מבצבץ רק עכשיו. כפי ש"חיים בזמן מלחמה" היה סוג של המשך ל"אושר", ב"סוס אפל", חוזרת סלמה בלייר לגלם את דמותה של וי (מ"אגדות וסיפורים") הנחשבת לסוס השחור במשפחתה שמנהלת מערכת יחסים עם בחור גדול בעשור השלישי לחייו שעדיין גר עם הוריו ואוסף צעצועים. למען האמת, הטריילר לא מרשים במיוחד (אולי משום שהוא מצטייר כסולידי יותר מסרטיו הקודמים), אבל זה עדיין המוח היחודי של סולונדז ואת זה תמיד מעניין לראות.

לאחרונה השתתף טוד סולונדז בפסטיבל לקולנוע אמריקאי בורוצלב, פולין, שם העביר שעת מפגש מרתקת (ומצחיקה) שהועלתה לרשת בחמישה חלקים. סולונדז מספר בה על התהליך היצירתי, מחשבותיו לגבי בתי ספר לקולנוע, הצניחה החלקה בהכנסות מסרטיו, הסיבה לכך שהוא מחליף אנשי צוות מדי פרוייקט ואפילו על פאנל בו ישב יחד עם דיוויד פוסטר וואלאס.

(את ארבעת החלקים הנותרים תוכלו למצוא בעמוד של dinomag).

קטצ' אפּ

לפני כשבועיים וחצי התחלתי למרבה השמחה את לימודי התואר הראשון בקולנוע וטלוויזיה באונ' ת"א. בינתיים הספקתי לצפות בקומדיה מפוטפטת משנות ה-30, להירדם ב"החבל" של היצ'קוק (פחות בגלל הסרט, יותר בגלל העייפות), ולבהות במרלין מונרו מפזמת בתשע וחצי בבוקר את I Wanna Be Loved By You. בהחלט הספק נאה.

כפי שוודאי הבחנתם, הבלוג לא היה פעיל במיוחד בתקופה האחרונה ולצערי הרב, נראה כי גם כמות העדכונים העתידית תפחת בהתאם בהתחשב במושג הזמן שנאכל לאיטו בידי דימוי זללני כלשהו. זה לא אומר שהבלוג נפח את נשמתו או שמא חיי עלו על צוק וקפצו ממנו בשאגה, אלא שכעת, בין כל הקולנוע, ספרות, מוסיקה ויפנים צריך לקרוא גם מאמר של באזאן.

~

אז מה בכל זאת תפס את תשומת ליבי לאחרונה?

הוא צילם בין השאר את "Happy Together", "מצב רוח לאהבה" ו-"2046" של וונג קאר-וואי; "גיבור" של ז'אנג יימו; "חיים אחרונים ביקום" של פן-אק רטנארואנג, "גבולות השליטה" של ג'ים ג'רמוש, "פרנואיד פארק" של גאס ואן סנט ולאחרונה ניתן להוסיף לרזומה של כריסטופר דויל גם את מיוזיקל הפינקו היפני "אהבה מתחת למים", שהוא מעין שילוב ביזארי בין מחזמר, פורנו רך, מפלצת תת-ימית, קומדיה ומוסיקה של סטריאו טוטאל (WHAT???)

מגזין ווייס מפרסם ראיון שערך עם דויל, כולל התיחסות לספר על אחורי הקלעים של "נערה במים" - סרטו המושמץ משהו של מ.נייט שמאלאן, שגם אותו הוא צילם. נכון שהטריילר מבריק?

מכסים את הפרברים

(מתוך "בית חלומות", גרגורי קרודסון)

מאז שיצא האלבום האחרון של ארקייד פייר, The Suburbs, לפני שנה וחודשיים, אני לא חושב שעבר יום מבלי שהאזנתי לו. תקראו לזה אובססיה, קיבעון או שיגעון אבל זו בעיקר התמכרות. למוסיקה של ארקייד פייר יש את היכולת המופלאה להפשיר כל קרחון באוקיינוס הרגשי, המילים שלהם ממשיכות להכיל משמעות שמעמיקה עם כל האזנה והקול של ווין - חד, שבור ומחוספס - מכיל תמהיל יפהפה של עצבות ודחיפות. מעבר להיות המוסיקה שלהם מלאת קסם ורגש, היא מצליחה להפיח השראה באחרים וראיה לכך ניתן למצוא בעשרות החידושים היצירתיים שמסתובבים לשירים שלהם ברשת, להם אחראים חובבנים ומקצוענים גם יחד. לאחר צפיה והאזנה לרבים מהם, להלן החידושים שבחרתי לכל שירי האלבום!

The Suburbs

שיר הנסיעה האולטימטיבי. להערכתי מדובר בשיר הכי מחודש של ארקייד פייר מכל האלבומים שהוציאו עד כה (אולי יחד עם Ready To Start), אשר פותח את האלבום עם לחן מרענן ומקסים שמצליח להעניק אימג' חזותי ממש, המשתלב באופן מושלם עם מילות השיר. דווקא מכיוון שיש כל כך הרבה חידושים לשיר הזה, החלטתי לבחור בגרסת סולו הפסנתר המרשימה הזו.

מה עושים השלדים בלילות

כשסרטו החדש של הבמאי היפני סיון סונו (Love Exposure, Cold Fish), התמודד על פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון (אותו הפסיד ל"פאוסט" של הבמאי הרוסי אלכסנדר סוקורוב, אך עם זאת קטף את פרס מרצ'לו מסטרויאני עבור משחקם של שוטה סומטאני ופומי ניקאידו), ניתן היה לראות ברשת רק קטע עוצמתי לא מתורגם מתוכו. כעת, זוכה Himizu – המבוסס על מנגה אפלה מאת מינורו פורויה העוסקת בנער שחייו מתפרקים - לטריילר מלא (ולאחד הפוסטרים היפים של השנה). נראה טוב [via TwitchFilm]

אני, אימו

האם יתכן שסרטו הפולני של יאן קומאסה, Suicide Room, הוא סרט האימו האולטימטיבי? יתכן בהחלט שכן.

לוהט: הגדרה

אם יש דבר אחד שלא ניתן להתווכח עליו הוא שאין דבר לוהט יותר מאימו: הפוני השחור שמסתיר עין אחת בנון שלנטיות, העירפול המיני, הלוק-היפני-מנגאי-שנראה-מצויר-מכדי-להיות-אמיתי-אבל-הוא-אמיתי, האייליינר, הפירסינגים, הגוונים שנעים בין שחור לשחור-חזק, המעטה הדכאוני של אף-אחד-לא-מבין-אותי-ובא-לי-למות, הדיסטורשנים הסמיכים שנפלטים כמו קרינה רדיואקטיבית מתוך אוזניים מוסתרות היטב. אפשר להמשיך ולהתפייט אבל האמת היא שאין דבר יפה יותר מבנים רגישים (ועוד כאלה שמוכנים לבלות שעה וחצי מול המראה כדי להראות את זה!).

אז בסדר, המוזיקה לא באמת מעניינת (למרות שהיא בעצם המקור לכל העניין) ואולי כל המאפיינים הנוקשים הללו הופכים את דמות האימו לקלישאה שמעקרת את המימד האותנטי-מרדני שמרגיש כל כך אמיתי כשאתה צעיר (אם כי השלב הזה דווקא דילג עלי באופן אישי), אבל זה, נו, לוהט!

לא יודע מה איתכם אבל אם נשאר באותו קו מחשבה מעמיק, כשאומרים "לוהט", פולנים הם לא הדבר הראשון שעולה לי לראש. כלומר, אני בטוח שיש פולנים נאים ביותר, אבל הם מה שנקרא, לא הראשונים שעולים בשמש האסוציאציות שלי. אותו כנ"ל כשמדובר בקולנוע פולני. למעשה, לא זכור לי מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט פולני. בפעם האחרונה שהייתי בפולין, ממש לא ראיתי סרטים. אבל עכשיו ראיתי סרט. פולני. והוא היה לוהט. והוא היה אימו. האמ-אמא-של-האימואים.

אני אשב לי בחושך ואבכה

Sala samobójców, או בשמו הקליל, Suicide Room, בוים ע"י במאי צעיר וכשרוני בשם יאן קומאסה, ועוסק בנער אימו עשיר, מפונק עם גישה קצת מתנשאת שהולכת יפה עם פוני שחור, בן להורים שנמצאים כל אחד בעמדה בכירה משל עצמו: האב מצוי בפוליטיקה בעוד האם חזקה בענייני אופנה. זה אולי נשמע מופרך אבל אנשים עשירים גם צריכים לעבוד ומאחר והכסף לא נופל על זוג ההורים בעודם משתזפים תחת אקליפטוס רענן ושותים מאי-תאי (זו בכל זאת פולין), הם פוגשים את בנם במסגרת אירועים מתוכננים יותר, כמו לילה משותף באופרה או בטקס בית-ספרי לקראת בחינות הבגרות.

במסגרת אותו טקס (שנראה כמו אירוע הכתרה בארמון בקינגהאם), הבנים משחררים את עניבות הפרפר שלהם, הבנות לוגמות מהטיפה המרה וכולם עושים דברים שהעין יפה להם. זוג בנות מצמידות שפתיים וקוראות תיגר על זוג בנים (בהם נער האימו שעונה לשם דומניק), לעשות את אותו הדבר ועל הדרך מעניקים לעולם הקולנוע של 2011 את הנשיקה הטובה ביותר בין זוג בנים שראיתי השנה על המסך.

כמו כל הופעה בהיכל נוקיה, גם קטע הוידאו של הנשיקה המדוברת עולה לאינטרנט ומתפשט ברחבי הפייסבוק כוירוס התוקף קבוצת תאים. בכלל, הפן האינטרנטי בסרט הזה מאוד חזק ומדגיש את הפער בין דור ההורים לילדיהם המחוברים למחשב כמו זקן בן תשעים לקטטר – נתקו לנו את החיבור לרשת וניתקתם לנו את מכונת ההנשמה! הוא חושף את המימד ההרסני שקיים בו, שכן הוידאו מוביל את דומניק לנתיב רגשי היסטרי.

זמן הליצן

ב-7 בנובמבר, יראה אור אלבום הבכורה של דיוויד לינץ', 'Crazy Clown Time', אשר הופק ונכתב ע"י לינץ' עצמו (שגם שר ומנגן עלי גיטר). האלבום יכיל 14 רצועות, ויצא בלייבל Sunday Best Recordings. אה, ויש גם טיזר מגרה [via filmmakermagazine].

~

חשבתם פעם כיצד היה נראה סיפור של ה.פ לאבקרפט בעיבוד של ד"ר סוס? אתם יכולים להפסיק לחשוב.

~

ג'וליאן ברנס הוא הזוכה בפרס מאן-בוקר לשנת 2011, עבור ספרו The Sense of an Ending, שעוסק בגבר גרוש באמצע שנות השישים לחייו, שנזכר בעברו ומהרהר בדרכים השונות שבחרו חבריו מתקופת התיכון. להלן קטע מתוך הספר, אותו גם תוכלו לשמוע כאן (החל מהפסקה השניה):

~

קטע מתוך "Carnage" של רומן פולנסקי וטריילר שני (האם רק אני חושב שזה נראה קצת תיאטרלי?); פוסטר יפהפה למלנכוליה וטריילר נוסף לאחד הסרטים שאני הכי מצפה להם לקראת השנה הבאה - The Descendants, של אלכסנדר פיין: