אומנות הסחת הדעת

בעידן הנוכחי, יש תחושה שהעולם יעשה הכל כדי להסיח את דעתך ממשהו שאתה באמת חייב לעשות: הצורך הזה, להשתעל דרך הטוויטר, לאשר את קיומך העצמי דרך הפייסבוק, לסמס הודעה שנונה למישהו שהרגע דיברת איתו, לכתוב פוסט בבלוג, להוריד אפליקציית זומבים ולהשתעשע עם תמונות של אנשים שאתה מתעב, לבדוק מייל, לקרוא כתבות בידור שרצית ולא הספקת בעיתוני הסופ"ש של שבוע שעבר, להקציף חלב לקפה, לקרוא פסקאות אקראיות מספר של ז'ורז' פרק, לבדוק מייל, לשמוע אלבום חדש שהוקלט לפני עשר דקות בדירת חדר של שני חברה מקליפורניה וכבר קיבל ביקורת מעולה בפיצ'פורק, לראות את הסרט החדש של הקוריאני ההוא, לעבור על כל הטריילרים לסרטים הקודמים של הקוריאני ההוא ולקרוא כל אחת מהתגובות עליהם ולהגיד פחחחחח, לבדוק מה יש בטלוויזיה, לבדוק מתי עולה העונה החדשה של מד-מן, להרכיב פאזל וירטואלי עפ"י כריכות של הניו-יורקר, כן, כן, הצורך הזה, הצורך הזה בדיוק, זו המחלה הגדולה ביותר של העידן שלנו שמונעת מאיתנו לעשות את מה שאנחנו באמת צריכים לעשות (רמז: לא את זה). מזל, אני אומר לכם, מזל (!), שיש את מירנה ג'ולי…

הו הכאב! הכאב!

אם הכל יתנהל כמו שצריך, The Pains of Being Pure at Heart, יגיעו להופעה אחת בארץ, ב- 5 למרץ (21:00, בארבי, ת"א). אם הכל יתנהל כמו שצריך, אני גם אראה את זה קורה. מה כל כך טוב ב-TPOBPAH, אתם שואלים?

אם תצמידו לי אקדח לרכה ותאלצו אותי לקפוץ לשורה התחתונה של ביקורת מוסיקלית פרשנית ומעמיקה, הייתי מסכם זאת כך: הם חמודים! יודעים מה? סופר-חמודים! הם גורמים לי לחשוב על שיערות סבתא בצבע ורוד! על תפוחים מקורמלים! על עננים! על קרני שמש חמימות ביום סגריר! על קצף לאמבט! בדיוק מסוג המחשבות שיעלו בכם מחבורה-שמצלמת קליפים-במצלמת-8-מ"מ-לבושת-קרדיגנים-שעומדת-על-גגות-ומצטלמת-בפוזות-מצחיקות-או-יושבת-בפארקים-ניו—יורקיים-של-ארבע-אחה"צ-ומדברת-על-ספרות-ורוק-אלטרנטיבי-משנות-התשעים-קיינד-אוף-ת'ינג.

זה כאילו שהעולם שהם יוצרים במוסיקה ובארט המקסים של האלבומים שלהם הוא עולם ללא רוע. הוא אוורירי ומתוקי וכיפי וחברותי ולכן טוב שהם מגיעים לארץ, לפזר קצת מהקסם הזה. החבר'ה האלה הם גם סוג של אנציקלופדיה למוסיקה. השוגייז הפופי שלהם ספוג השפעות מוסיקליות רבות. בראיון הבא (והמומלץ במיוחד) הם מדברים על המון להקות אינדי פופ, שוגייז ואימו, שהם אוהבים או השפיעו עליהם, כמו:

Sonic Youth, Black Tambourine, The Wedding Present, Exploding Heart, Rocketship, Guided by Voices, Braid, The Wake, The Pastels, The Manhattan Love Suicides, Piebald, Polvo, Pavement, Mineral, The Promise Ring, etc

(את חמשת החלקים הבאים של הראיון, תוכלו למצוא כאן).

קאט

בתחילת השבוע (5 בפברואר, ליתר דיוק) חגג וויליאם ס. בורוז יומולדת 98! כלומר, היה חוגג, אילולא מת בשנת 1997.

הנה סיפור קטן: לקראת סוף שנות ה-50, המיר הצייר, הסופר ומשורר הסאונד בריון גייסין, את טכניקת המונטאז' – שמקורה בציור – למלים על הדף. הוא חתך פיסות טקסט מתוך עמודי עיתונים וסידר אותן מחדש באקראי. לדברי בורוז, המשפטים שנוצרו התייחסו בחלקם לאירועים מן העתיד – "כשאתה חותך את ההווה העתיד דולף החוצה". משם המשיכו ניסויו לתחום הסאונד.

בספרו "ארוחה עירומה" כמו גם ב"טרילוגיית נובה" (The Soft Machine, Nova Express, The Ticket That Exploded) של בורוז, נעשו שימושים בטכניקה זו – The cut-up technique - על מנת לארגן מחדש חומרים שכתב במסגרת כתב יד עצום בשם The Word Hoard.

במהלך השנים 1961-1965, צילם הקולנוען הבריטי אנתוני באלץ' חומרים עבור סרט תיעודי על בורוז בשם Guerilla Conditions, כולל צילומים מניסיון כושל לעבד קולנועית את ארוחה ערומה. לבסוף, עברו חומרים אלו הסבה ונערכו עפ"י שיטת הקאט-אפ של בורוז, יחד עם אודיו שכולל חזרה רפטטיבית על מילים ומשפטים ספורים שביחד יוצרים אפקט מסחרר, במובן המקורי של המילה.

מחר יהיה קר וגשום

החודש הנוכחי אני שרוי עד לעומק הצוואר במבחנים, עבודות ועבודה על סרט תיעודי קצר. הסמסטר הראשון חלף לו די מהר ולשמחתי רובו היה מעניין. בסך הכל, להתעסק במשך שעות בקולנוע, ספרות, פילוסופיה ויצירה זה כיף (גם אם לעיתים מלחיץ, מדכא ומתסכל). הייתי אומר שהקושי העיקרי הוא חלוקה הגיונית של זמן (תכונה שאף פעם לא הייתה חלק ממעלותיי) והעובדה שיצירה קולנועית תלויה בכל כך הרבה גורמים שלא תמיד בשליטתך או באמתחתך.

כפי שודאי שמתם לב, הבלוג נקלע לתנומת חורף בחודשים האחרונים. למרות שיש לי לא מעט דברים לעסוק ולדוש בהם, אחרי שעות של כתיבה בלתי פוסקת על קולנוע סקנדינבי, סובייטי וכו', היכולת לנסח פסקה קוהרנטית מחוץ לגבולות האוניברסיטה מתערערת. אני מקווה שעם תחילת הסמסטר הבא, אוכל למצוא זמן פנוי שיאפשר לי להעלות פוסטים ראויים.

אחד האלמנטים שמשמחים אותי ביותר במהלך הלימודים זו התחושה שהעיסוק בתולדות הקולנוע (וביוצרים גדולים בכלל), יוצר אצלי מארג חדש של הקשרים ותחומי עניין: באחד משיעורי מבע קולנועי למשל, צפינו בניתוח הסיקוונס המופשט והמרהיב שפותח את הסרט "פרסונה", של אינגמר ברגמן (1966), שנושא הזהות בו דומיננטי במיוחד. הצפיה בסיקוונס העלתה בי קונוטציה לסרטו האחרון והמעולה של אלמודובר, "העור בו אני חי", שגם הוא עוסק בזהות… זיהוי אינטרטקסטואליות ביצירות ומציאת מקורות השפעה זה תמיד מעניין, כך שחשיפה ליצירות משמעותיות שונות מחדדת את הפן הזה ומשמחת אותי באופן כללי.

***

כמי שנבחן בקרוב על תולדות הקולנוע, שעשע אותי לדעת שז'ורז' מלייס - דמות משמעותית בתולדות הקולנוע שיצר בשנת 1902 את מה שנחשב לסרט המד"ב הראשון, "מסע אל הירח" (המבוסס על ספרו של ז'ול ורן) - מופיע כדמות בסרטו החדש של מרטין סקורסזה, "הוגו", המבוסס על ספרו של בריאן סלזניק ("התגלית של הוגו קברה"). Le Voyage dans la Lune, הוא גם שם האלבום החדש של אייר, שניתן להאזנה מלאה באתר NPR, ונעשה בהשראת סרטו של מלייס.

זהו סוף העולם כפי שהכרנו אותו (ואני מרגיש סבבה)

אני מאוד אוהב דיסוטופיות. הרעיון שהעולם רק ילך ויתדרדר אל עבר עתיד קודר ומאיים רק נראה הגיוני יותר עם הזמן, ומרתק לבחון את חזיונותיהם של יוצרים שונים לגביו, בהסתמך כמובן על אלמנטים והשלכות מהמציאות העכשווית שהדיסוטופיה מקצינה ומבקרת. אחת הדיסוטופיות שעוררו את סקרנותי מהשנה האחרונה היא Carré Blanc (או בתרגום לאנגלית: White Square), סרט הביכורים הצרפתי של הבמאי ז'אן-בפטיסט לאונטי, שהוקרן עד כה בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים בטורונטו וסטוקהולם:

אהבתי בטריילר את הסגנון המנוכר, האווירה המשונה והקדרות התאגידית (מעניין אם יש סיבה לכך שהבוס מזכיר קצת את אובמה, או שזה רק אני…). הוידאו הבא הוא כבר קטע מתוך הסרט והוא הופך קרביים אמיתי. על אחריותכם. [via Twitch].

Régine II

"פול פארמר היה סטודנט לרפואה ולאנתרופולוגיה בעת שביקר בהאיטי לראשונה ונתבררו לו ממדי המצוקה, הדלות והסבל במדינה הקטנה, הענייה והנחשלת ביותר בחצי הכדור המערבי – מושבת עבדים לשעבר. בשתי ידיים כמעט הוא מצליח להקים באזור נידח ומשולל דרכי גישה מרכז רפואי מודרני, בתי ספר לילדים, צנרת למי שתייה, קורת גג לדיירי הצריפים העלובים ועוד.

את שני הדוקטורטים שלו הוא משלים בהרווארד בין גיחה אחת להאיטי לשנייה, שם מעניק הסטודנט הצעיר [...] טיפול רפואי וסיוע לאוכלוסייה הנזקקת. [...] הוא אינו מסב פניו ריקם של שום חולה ואינו דורש תמורה כספית ממי שידם אינה משגת לשלם – וכאלה הם רוב מטופליו. [...] העמותה הקטנה שהקים, שותפים-בבריאות, הצליחה להביא להורדת מחירי התרופות לאיידס ולשחפת ביותר מ-90 אחוזים, גרמה לארגון-הבריאות-העולמי להכניס שינויים מכריעים במדיניותו, והצילה כך את חייהם של אלפי בני אדם בהאיטי, בפרו, במכסיקו, בגואטמלה, בסיביר, ברואנדה, בלסותו ועוד".

(מתוך הכריכה האחורית של "הרים מעבר להרים" מאת טרייסי קידר, הוצאת אג'נדה, 2009)

זהו הספר שבהשראתו כתבו ארקייד פייר את אחד השירים הפופולאריים ביותר שלהם Sprawl II (Mountains Beyond Mountains), מתוך אלבומם האחרון והנהדר, The Suburbs. אחרי שנה וארבעה חודשים, יש גם קליפ (!) אותו ביים וינסנט מוריסט שבפילמוגרפיה שלו ניתן למצוא את Miroir noir – הדוקומנטרי על ארקייד-פייר מתקופת ניאון בייבל, וכן את סרט ההופעה האחרון של סיגור רוס, Inni.

ניתן לומר זאת כך, גם אם חוויתם יום מחורבן במיוחד, הקליפ הזה יעשה אתכם מאושרים, לפחות לחמש דקות וחצי. אם מישהו עוד היה צריך הוכחה לכך שארקייד פייר הם אחד הדברים הכי טובים שקרו לעולם (המוסיקה) בעשור האחרון - Vוואלה.

שובו של היאפי

10 שנים חלפו בסך הכל מאז העיבוד של מארי הארון ליצירת הפולחן האדירה של ברט איסטון אליס, "אמריקן פסיכו", ובאולפני ליונסגייט החליטו לתת אור ירוק לגרסא חדשה. נובל ג'ונס – מי ששימש כבמאי השלמות ב"הרשת החברתית" וביים מספר קליפים בעברו – הוא זה שהציע את התסריט לעיבוד החדש ואף יופקד על הבימוי. מדובר בסרטו העלילתי הראשון של ג'ונס והוא מתכנן להעתיק את העלילה שהתחקתה אחר חייו של היאפי הניו-יורקי פטריק בייטמן (שהוא גם רוצח סדרתי), משנות השמונים אל ניו-יורק של ימינו [via vol1brooklyn].

מוכרחים להודות שזה מפתיע.  אעפ"י שהסרט לא זכה במקור להצלחה קולנועית ואפילו ברט איסטון אליס הפך בדעתו ברבות השנים לגביו, אי אפשר לומר שמדובר בסרט זניח שהתנדף מהתודעה. למעשה, הוא אף קיבל מעמד קאלט משל עצמו. כשקראתי את הספר לאחר שראיתי את הסרט, לא יכלתי שלא לדמיין את כריסטיאן בייל בתפקיד בייטמן. הסרט גם מכיל כמה סצנות בלתי נשכחות (אחרי שצופים בו קשה להסתכל על כרטיסי ביקור באותה צורה למשל) ומשפטים ציטוטיים להחריד ("אני צריך להחזיר כמה סרטי וידאו"). בהקשר הזה, תמיד שעשע אותי שעל המהדורה העברית של הספר בהוצאת שדוריאן נכתב "הספר גם זכה לעיבוד קולנועי בינוני ב-1999". וואלה. באמת? ממתי כריכת ספר אמורה להעביר ביקורת על אדפטציה קולנועית שלו?

אעפ"י שבעיני מדובר בסרט טוב שמבטא את הניכור שברומן באופן קר ואלגנטי, ובעל אלמנטים סאטיריים משעשעים, קשה באמת לערוך השוואה בין שתי היצירות משום שמעלותיו של "אמריקן פסיכו" כספר, מצויות בין השאר בכתיבה שלו, באופן הניסוח, בקצב, בתכסיסים הספרותיים, בתעוזה, במבנה ובעוצמה המהממת של הפרוזה. הניסיון למצוא לכך ביטוי קולנועי הוא אתגר בעייתי, מה גם שאין בספר קו נראטיבי מובהק אלא יותר רצף של מאורעות.

למרות שאליס הגדיר את הספר כסאטירה על התנהגות גברית, הרעיון לעקור את העלילה מהאייטיז אל ימינו מחרב את כל הרפרנסים התרבותיים שהספר משופע בהם ופוגם במידה מסויימת בפן ההומוריסטי שטמון בהם. מדובר גם בגרסא דלת תקציב שמעניין מה זה אומר מבחינת כל המותרות שבייטמן מבזבז עליהם את כספו כמו גם שלל חליפות המעצבים היוקרתיות שכולם מסתובבים בהן עד שלא ניתן להבחין מי הוא מי.

תגובתו של אליס בטוויטר: "הזהרתי את ליונסגייט שלא אאשר גרסא חדשה ל'אמריקן פסיכו' אלא אם כן יככב בו סקוט דיסיק ('משפחת קרדשיאן') או מיילס פישר ('יעד סופי 5')". ומיד אחר כך: "אני מחכה שסקוט דיסיק ישאל: מי זה לעזאזל ברט איסטון אליס?".

דיסיק בתגובה: "לא הולך לקרות, אני יודע בדיוק מי אתה!"

[via jordanchesney]